רוב הכלים לחישוב הסיכון לכשל כלייתי מבוססים על שיטות שכוללות צנזור נתוני תמותה. היות שבחולים עם מחלת כליות כרונית קשה שאינה תלויה בדיאליזה יש שיעורי תמותה גבוהים, צנזור זה עלול להגביר באופן שגוי את הסיכון לכשל כלייתי בחולים אלה.
החוקרים לקחו נתונים מעבדתיים ודמוגרפיים על חולים בקהילה עם מחלת כליות כרונית בדרגה 4 בין השנים 2002-2014 במחוז אלברטה שבקנדה וניתחו את הזמן עד למוקדם מבין הבאים – כשל כלייתי, תמותה או צנזור מידע. החוקרים השתמשו בשיטות שמצנזרות למוות ובשיטות שמתייחסות למוות כמאורע מתחרה ומשוקלל בגיל, מין, סוכרת, מחלות קרדיווסקולריות, eGFR וכמות אלבומין בשתן. מחלת כליות כרונית בדרגה 4 הוגדרה כ-eGFR בין 15-30 מ"ל/דקה ל-1.73 מטר בריבוע.
מבין 30,801 המשתתפים (106,447 שנות מטופל בסיכון; גיל ממוצע 77 שנים), 18% פיתחו כשל כלייתי ו-53% נפטרו. הסיכון המשולב לתמותה עם כשל כלייתי היה 64% לאחר 5 שנים ו-87% לאחר עשר שנים.
לשם השוואה, הסיכון הרגיל במחשבונים שצנזרו את מידע התמותה עמד על 76% לאחר 5 שנים ועל יותר מ-100% לאחר 7.5 שנים.
צנזור לתמותה העריך ביתר את הסיכון לכשל כלייתי משיעור של 7% לאחר 5 שנים ועד לשיעור של 19% לאחר עשר שנים, במיוחד באנשים עם סיכון גבוה למוות. לדוגמה, הערכת היתר של הסיכון המוחלט לאחר 5 שנים נעה מ-1% בנשים ללא סוכרת, מחלה קרדיווסקולרית או אלבומין בשתן עם eGFR של 25 מ"ל/דקה ל-1.73 מטר בריבוע (9% לעומת 8%) ועד 27% עם סוכרת, מחלה קרדיווסקולרית, מעל ל-300 מ"ג/יום של אלבומין בשתן ו-eGFR של 20 מ"ל/דקה ל-1.73 מטר בריבוע (78% לעומת 51%).
מקור:
Ravani P. et al (2019). JASN November 2019, 30 (11) 2219-2227;
