דמנציה פרונטו-טמפורלית בדרך כלל מאובחנת בין הגילאים 45 עד 64 וסוג דמנציה זה מופיע אצל פחות מ-1 מכל 20 מקרי דמנציה. המחלה משפיעה בעיקר על אונות המוח הקדמיות והטמפורליות. למחלה יש מרכיב גנטי, ול- 10-30% מכלל האנשים הסובלים מדמנציה מסוג זה יש היסטוריה משפחתית של המחלה.
בשונה מצורות נפוצות יותר של דמנציה, שמשפיעות על אנשים מבוגרים יותר, דמנציה פרונטו-טמפורלית מוקדמת גורמת לשינויים התנהגותיים, אישיותיים, ושינויי שפה, אך אין פגיעה בהתנהלות במרחב או בזיכרון. תסמיני ההתנהגות כוללים אובדן עכבות, התנהגויות חוזרות או כפייתיות, ירידה ברמת האנרגיה, ואדישות או חוסר עניין. חולים בדמנציה מסוג זה מאבדים מוטיבציה , אינם יוזמים, ומאבדים עניין, דבר המוביל לרושם המוטעה שהם מדוכאים.
מחקר חדש מצטט ממצאים קודמים לפיהם יש קורלציה בין אדישות, אחת התופעות השכיחות ביותר של המחלה, לבין מהלך מחלה חמור. מחברת המחקר, מורה מלפטי, דוקטורנטית במחלקת הנוירוביולגיה באוניברסיטת קיימברידג', כותבת ש"זה קשור לירידה בתפקוד, ירידה באיכות החיים, אובדן עצמאות והישרדות נמוכה יותר."
אדישות נוטה להופיע מספר שנים לפני האבחנה של דמנציה פרונטו-טמפורלית. עורכי המחקר בדקו האם אדישות היא סימן מקדים למחלה, ואם יש קשר בין אדישות לשינויים במוח לפני שהמופיעים סימפטומים אחרים.
"ככל שנגלה יותר על ההשפעות המוקדמות ביותר של דמנציה פרונטו-טמפורלית, כאשר החולים עדיין מרגישים טוב, כך נוכל לטפל טוב יותר בסימפטומים ולעכב או אפילו למנוע את הדמנציה", אומרת מלפטי, שהמחקר שהובילה פורסם בכתב העת "אלצהיימר ודמנציה".
במשך שנתיים, החוקרים עקבו אחרי אנשים שהשתתפו בתוכנית משותפת של כמה מכוני מחקר באירופה ובקנדה למעקב אחרי דמנציה פרונטו-טמפורלית. מתוך 600 המשתתפים, ל-304 היו מאפיינים גנטיים שהגבירו את הסיכון שלם לפתח דמנציה פרונטו-טמפורלית. יתר המשתתפים היו קרובי משפחה שלהם ללא המאפיינים הגנטיים של המחלה. הגיל הממוצע של הנבדקים היה כ-45.
אף אחד מהמשתתפים לא אובחן כסובל מדמנציה בתחילת המחקר. החוקרים בדקו סריקות MRI של מוחם של המשתתפים בתחילת המחקר ושוב לאחר 12 ו -24 חודשים. הם בדקו גם את כישוריהם הקוגניטיביים, ושאלו אנשים קרובים לנבדקים אם גילו סימנים של חוסר התלהבות, חוסר עניין בפעילויות חדשות או קשרים חברתיים, או אדישות לבני משפחה.
ניתוח התוצאות הראה שהאדישות החמירה עם הזמן אצל הנבדקים עם הסיכון הגנטי לפני שהופיעו סימפטומים אחרים. לא נצפתה מגמה כזו אצל המשתתפים ללא סיכון גנטי.
מידת האדישות בקרב המשתתפים בעלי סיכון גנטי בתחילת המחקר ניבאה גם את הירידה הקוגניטיבית שלהם בשנתיים שלאחר מכן. סריקות ה-MRI של המשתתפים הראו שיש קורלציה בין עלייה בחומרת האדישות לבין ירידה בנפחים בשני חלקים של המוח, האונה הקדמית ופיתול החגורה (Cingulate cortex), בתחילת המחקר.
"על ידי כך שעקבנו אחרי המשתתפים לאורך זמן, ראינו איך שינויים מזעריים ברמת האדישות ניבאו שינוי בהכרה, אך לא את ההפך", ציינה מלפטי." ראינו גם ירידה מקומית של נפח במקומות במוח שקשורים למוטיבציה ויוזמה שנים רבות לפני הופעת הסימפטומים הצפויים."
לסיכום, החוקרים ציינו ש"הבנה טובה יותר של הסיבות וההשלכות של אדישות ותפקידה בהתקדמות הקלינית של המחלה חיונית על מנת לפתח אסטרטגיות טיפול יעילות, כולל אסטרטגיות מניעה אצל אנשים עם סיכון גנטי."
