כשאחותה התאומה יעל יושבת לצידה, מספרת מיכל אלון בקול חלש אבל בטוח על הנס הפרטי שלה בתוך כל החדשות הנוראיות שמגיעות כל העת מהדרום.
"באנו לשבת, בעלי ואני יחד עם ילדינו, לחוג שמחת תורה בזיקים עם החיילים. קמנו ל"צבע אדום" ופצמ"רים. בשלב מסוים החלו להגיע פצועים. כאחות במקצועי התחלתי לטפל באחת מהן. עברתי יחד איתה לחדר ליד המיגונית משום שהחלו אזעקות על הטילים, ואז התחלנו לשמוע גם יריות. חשבתי שחיילים מגיעים לפנות אותנו. כשנפתחה הדלת נכנס חייל במדי צה"ל, שהתברר שהוא מחבל. ירה בי כמה יריות והמשיך הלאה. ניסיתי לחבוש את עצמי, תוך שכל העת ממשיכים להגיע אלינו עוד ועוד פצועים. למרות הפציעה ביד, הצלחתי להנחות את ילדי לחבוש את הפצעים של הנפגעים. ברוך השם שהצלחנו לצאת משם בשלום".
עוד היא מספרת, שיום אחרי ההגעה שלה ל"הלל יפה", בעוד בעלה והיא תוהים וחרדים לגורל החיילים בהם טיפלו, גילתה שאחד מהם שוכב במחלקה הסמוכה. בעלה אף הלך לבקר אותו עם אחת הבנות. "הוקל לנו במעט", היא מסכמת בעודה מתאוששת מפציעתה שלה.
