יו"ר האיגוד הישראלי לרפואה פנימית, פרופ' הווארד עמיטל:
"אני בוחר לנהל מחלקה פנימית, פשוט בגלל האהבה! למדתי רפואה באוניברסיטת בן גוריון במחזור ח' כעתודאי. את ההתמחות השלמתי בפנימית ב' במרכז הרפואי בשיבא, אצל מורי פרופ' יהודה שיינפלד (באותה מחלקה ממש, שאותה אני מנהל היום). המשכתי in-out לקריירה צבאית בחיל הרפואה, כאשר בשירות הקבע, עוד הספקתי לעשות התמחות בראומטולוגיה בהדסה עין כרם, תחת הנחייתו של פרופ' אלן רובינוב.
מצה"ל השתחררתי בדרגת סגן אלוף, ותפקידי האחרון היה: קצין הרפואה של אוגדת עזה – לפני, ודרך תהליך ההתנתקות, תקופה סוערת מאוד. אמנם הוצע לי להתקדם לדרגת אלוף משנה, ולהתמנות לקצין הרפואה של פיקוד דרום, אבל הלב אמר אחרת, וויתרתי על המשך הקריירה בצבא. מאז ההתמחות בפנימית, הרגשתי שזה הכיוון שלי, ולזה מכוון הלב.
התמודדתי על מכרז לניהול פנימית ד' במאיר, וזכיתי בתפקיד. עשיתי אותו 4.5 שנים, ומכל רגע – נהניתי! התפנית חלה, כאשר קיבלתי טלפון מפרופ' זאב רוטשטיין, המנהל הקודם של המרכז הרפואי שיבא, שקרא לי לחזור הביתה – לתל השומר.
הגעתי במרץ 2011 לפנימית ב', למחלקה בה התמחיתי, ואני חש שזו ההחלטה הנכונה והטובה ביותר שעשיתי בחיי המקצועיים. אני אוהב את התפקיד, בגלל הגיוון שבו. בניגוד לרפואה האמריקאית, בה יש רופא מומחה, שמתעסק עם קליניקה, אחר העוסק בהוראה, ושלישי במחקר, אנחנו עוסקים בכל יחד. מוטו מרכזי שלקחתי איתי לדרך מפרופ' שיינפלד היה: שילוב של מחקר ועבודה קלינית, וזה נשאר ה-DNA של המחלקה עד היום. שילוב עבודה קלינית עם המטופלים, עיסוק מקביל במחקר בסיסי ואפידמיולוגי עם מתמחים, עם רופאים ורופאות צעירים במחלקה. אני נהנה מהחשיבה המשותפת על שאלות מחקר ועל תשובות, מההפריה ההדדית – זו שיא ההנאה. במקביל, אני עוסק בהוראת סטודנטים לרפואה, ומעורב בעשייה בפקולטות, כיום אני מלמד בשלוש פקולטות! בתל אביב, באריאל וברייכמן). נוסף לכל אלו, ביומיום אני עוסק גם בקידום הרפואה הפנימית במסגרת האיגוד.
אחרי די קילומטרז' במקצוע, אני יכול להגיד בביטחון מלא, שהמחלקות הפנימיות הן עמוד השדרה של בתי החולים, אלה המחלקות הכי חשובות והכי חזקות (אם כי, פנימאים רבים עדיין לא מפנימים את התרומה, הכוח והעוצמה של הרפואה הפנימית). בתי חולים יכולים אולי להתקיים בלי כירורגיית לב, או נוירוכירורגיה, אבל אין בית חולים בלי מחלקה פנימית. הרפואה הפנימית חופפת הרבה נושאים ברפואה, והיא מרתקת ולא מפסיקה לאתגר. היא עוברת רבולוציה ומשתנה ללא הרף, עם כניסת מיומנויות חדשות (כאשר הדוגמה הקלאסית היא מכשיר ה-Focus), לצד מיומנויות בסיס, שמלוות כל פנימאי מימי ההתמחות, בראשן: הבדיקה הגופנית.
השילוב הפרטי שלי בין רפואה פנימית לבין ראומטולוגיה – מביא לי סיפוק אדיר. העבודה מגוונת, האתגרים רבים והתחושה היא של מיצוי עצמי.
ובתמצית: בשיחות עם סטודנטים לרפואה אני נוהג לומר שהרפואה הפנימית היא הפסגה. היא מממשת באופן מירבי את הכלים המקצועיים והאתיים, שנרכשים באקדמיה בלימודי הרפואה. מדובר בפסגת הטיפול הרפואי. יכול להיות שאין אצלנו טכנולוגיה מתקדמת ועתידנית, כמו בתחומי רפואה אחרים, אבל הסינתזה של כל הידע הרפואי – מתגלם ברפואה הפנימית, כאשר מנהלי המחלקות הם חוד החנית".
מזכירת האיגוד הישראלי לרפואה פנימית, ד"ר חפציבה גרין:
"לא הייתי מאלו שידעו מגיל צעיר, שיהיו רופאים. התחלתי ללמוד לתואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, אבל ברחתי אחרי שבועיים בלבד. הייתי צריכה לשפר פסיכומטרי, וגם אחרי זה עוד חיכיתי ברשימת ההמתנה, עד שהתקבלתי ללימודי רפואה בתל-אביב, אותם סיימתי ב-2004.
אחרי הסבב הראשון במחלקה פנימית ו' בשיבא (אצל פרופ' אבי ליבנה), בשנה רביעית, החלטתי שרפואה פנימית ואני – זה לנצח. ככל שהמשכתי לסבבים אחרים, התחושה הזו רק התחזקה. בתחילת שנה חמישית, התחלתי לעבוד כעוזרת רופא בשיבא, ובהמשך עברתי לבילינסון. נשארתי להתמחות אצל פרופ' ליאונרד ליבוביץ, בפנימית ה' בבילינסון, מורה דגול, שידע לנווט אותנו המתמחים, ולהכווין אותנו במקצוע.
באותה התקופה, לא ידעתי שארצה יום אחד לנהל מחלקה פנימית, אבל כך התפתחו הדברים, ולמעשה אני חלק מדור מתמחים, שבחלקו הגדול מנהל כיום מחלקות, בהן פנימיות. בין ההתמחות לבין הניהול, סיימתי התמחות-על בנפרולוגיה בבילינסון, אצל פרופ' עוזי גפטר, עוד מורה דגול, ובהמשך עברתי לתפקיד סגנית מנהל מחלקה פנימית ב' בבילינסון.
אני בת לאמא פנימאית, שהיתה סגנית מנהל באותה מחלקה בדיוק, כשהייתי נערה. סה"כ הייתי בבילינסון 16 שנים, ומשם הגעתי לתחנה הנוכחית, קפלן, לניהול פנימית א'.
למה רפואה פנימית?
בגלל העיסוק המולטי-דיסציפלינרי וההוליסטי. השילוב של היותנו "מנהלי מקרה" (case manager), שחולשים על תחומים רבים, עם היכולת לדעת להתמודד עם הכל, והניצוץ בעיניים, כאשר נפתרת תעלומה אצל חולים מורכבים.
למה לנהל מחלקה פנימית?
בחרתי בבית חולים שנחשב לפריפריה, מבחינת תנאי הפתיחה, כי לתפקיד הניהולי יש ערך משמעותי נוסף, והוא: החינוך הרפואי. אני אוהבת לחנך את הדור הבא. יש לנו רופאים נהדרים, שצריך להשקיע בחינוך שלהם ובהקניית ידע וכלים מקצועיים, כדי לפתחם למעולים במקצוע. יש לנו גאוות יחידה במחלקות הפנימיות בקפלן. אנחנו מדריכים סטודנטים במשך שבועות ארוכים בשנה: סטודנטים מהאוניברסיטה העברית (אליה אנחנו מסונפים), וגם סטודנטים מצוינים מחו"ל (מזאגרב שבקרואטיה, מליטא ומצ'כיה). חשוב לי להעביר מסר ברור: אין לבוגרי חו"ל במה להתבייש! אני נהנית מהמרכיב החינוכי בתפקיד שלי כמנהלת מחלקה. לסייע לרופאים ולרופאות אצלי, לחצות מעבר לגבולותיהם במקצוע, ללמד אותם להסתכל על מכלול האדם והמחלות אצל כל מטופל ומטופלת, לדעת לעשות אינטגרציה נכונה של הקליניקה במעבדה. כמנהלת, אני דורשת מהמתמחים שלי לקרוא המון ולדעת המון (כפי שאני דורשת מעצמי), אני מתאמצת לדחוף אותם ולקדמם, כי אין דבר כזה אי-אפשר. הדבר המתגמל ביותר למנהלת מחלקה הוא לראות איך המתמחים פורחים, מתקדמים ומשיגים את המטרות של עצמם.
אני אם יחידנית לילדה בת 7. בחרתי לנהל מחלקה פנימית אחרי שהיא נולדה, ואני מבקשת להעביר מסר ברור: אם רוצים – הכל אפשרי. אני נעזרת ביומיום בהוריי, במשפחה, באנשים חיצוניים, בייביסיטר. הבת שלי היא האוויר לנשימה שלי והמנוע שמניע אותי. היא מכירה היטב את בית החולים, וגם המתמחים אצלי במחלקה מכירים אותה היטב.
אתגר ניהול מחלקה פנימיות הוא משמעותי. קיימים קשיים אובייקטיבים, כמו: היעדר תגמול ראוי, ויש גם פיתויים בחוץ, אבל עם כל הקושי, למרות האחריות הגדולה, כאבי הראש, והאומץ הנדרש, אין משהו יותר מספק בעיניי לנפש, מקידום הרופאים והרופאות הצעירים תחתיי.
בד בבד, לניהול המחלקה ולתפקיד החינוכי, ובמקביל לעבודתי גם כנפרולוגית בבית החולים, בחרתי לשמש קדנציה נוספת כמזכירת האיגוד הישראלי לרפואה פנימית, תפקיד התנדבותי, שעיקרו קידום המקצוע. אנחנו איגוד גדול וחזק, שמתמודד עם לא מעט אתגרים, בהם גם המחסור במנהלים ומנהלות למחלקות. אני נמצאת בתפקיד, כי מאמינה ביכולת לעשות שינוי!".
גזברית האיגוד הישראלי לרפואה פנימית, ד"ר אסנת ירחובסקי דולברג, מפנימית א' במאיר:
"גדלתי בבית שחי ונושם רפואה פנימית. אבא שלי, ד"ר יעקב ירחובסקי, ניהל את פנימית ב' בהלל יפה 28 שנים. מחלקה אליה הגיע כסטז'ר, וממנה פרש לגמלאות. ראיתי מאז שאני ילדה, איך הופכים מחלקה למשפחה שניה, ואת בית החולים לבית שני, וזה מה שאני מנסה ליישם בעולמי כיום.
למדתי רפואה באוניברסיטת תל אביב והתמחתי בפנימית א' מאיר, אצל פרופ' מיכאל לישנר. פרופ' לישנר הוא המטולוג, ומשום שתמיד חלמתי להיות המטולוגית, בראיון הקבלה שלי אמרתי לו בכנות, ש"בחרתי להתמחות דווקא אצלו, כי הוא המטולוג". מיקי בחוכמתו אמר לי כבר אז, "אני לא לוקח אותך להתמחות כמקפצה להמטולוגיה! את הולכת ללמוד כאן פנימית כהלכתה", וכך היה. היתה לי התמחות מהממת, חבריי להתמחות הפכו לימים לחברי אמת, שהולכים איתי עד היום. המשכתי לתת-התמחות בהמטולוגיה גם כן במאיר, אצל המנטור שלי עד היום פרופ' מרטין אליס, התמקצעתי במיאלומה נפוצה, תחת שרביטו של ד"ר יזהר הרדן זכרו לברכה.
בגיל 42 הייתי מנהלת השירות למיאלומה נפוצה בבית חולים מאיר ומזכירת החוג למיאלומה באיגוד ההמטולוגי. עולמי היה מרתק! אבל כשהמייל השבועי של ה-NEJM היה מגיע בלילה בין יום רביעי לחמישי, הייתי מסתכלת בערגה על כל שאר התחומים ועל העולם הקסום ורחב האופקים שיש לקרוא וללמוד. ב-1 בינואר 2026 אסגור, בלי נדר, שלוש שנים של ניהול פנימית א' מאיר, אותה מחלקה בה התמחיתי, ואין מאושרת ממני על ההחלטה לשוב אל הרפואה הפנימית. הסקרנות האינסופית והרצון לדעת וללמוד בלי הפסקה – באים לידי סיפוק בעולם הרפואה הפנימית, החולש על כל התחומים. אנו מתכללים את הטיפול במטופלים ובמטופלות המורכבים ביותר, על שלל הרבדים. לא בכדי, אנחנו מהווים את עמוד התווך של בתי החולים, יועצים לכל הדיסיפלינות. כמו שאני תמיד אומרת לילדים שלי מאז שהיו בגן: "אני לא בוחרת לכם מה להיות כשתהיו גדולים… תסיימו התמחות בפנימית ותוכלו לבחור הכל".
אני סוגרת 18 שנים במרכז הרפואי מאיר, שהוא אכן בית שני שלי. אני זוכה להנהלה מתקדמת, שמאפשרת לחשוב בגדול, משתפת פעולה עם רעיונות ויוזמות, הולכת יד ביד. יש לצידי מנהלת סיעוד משכמה ומעלה, לובנה מחמוד, ואני סופר גאה, שיחד אנו משיטות בבטחה את ספינת המחלקה, וכולנו יודעים שהמים לעיתים סוערים מאד.
מאז שהייתי מתמחה, הייתי טיוטורית לקבוצות סטודנטים.יות, רבים מהם כבר בתפקידי ניהול בעצמם/ן. אין דבר יותר מספק מהעברת התורה הזאת הלאה. אני מרצה בתל אביב, אני מרצה באריאל, אני מרצה בבתי הספר של הילדים שלי, בכללית, במכבי… בכל מקום שאפשר ללמד רפואה, אני שם. המתמחים והמתמחות שלי הם בבת עיניי, הצלחתם/ן – הצלחתי, ואני משקיעה את כל כולי בחינוך הרפואי שלהם/ן, על כל המשתמע מכך. כולי תקווה, שישכילו לעשות כמוני – לסיים התמחות ברפואה פנימית, להשלים תת התמחות כזאת או אחרת, וישובו אל המחלקות הפנימיות, תוך שילוב תת ההתמחות – שילוב אידיאלי בעיניי.
בבחירות האחרונות לוועד האיגוד לרפואה פנימית נבחרתי להיות גזברית האיגוד, תפקיד שאני מאד גאה בו, ומקווה שנמשיך יחד לקדם את הרפואה הפנימית למקום הראוי לה, המלכה הבלתי מעורערת של הרפואה. ולא מעניין אותי אם יש שיאמרו שזו רק קלישאה, אני מאמינה בזה בלב שלם. ואומרת את זה, עם ברק בעיניים וסכין בין השיניים. יאללה לעבודה".
