תוכנית אימונים לפני ניתוח החלפת ברך לא סיפקה שיפור בתפקוד המפרקים בימים שלאחר הניתוח וגם לא יכולת טובה יותר לבצע פעולות רגילות ב-6 החודשים הראשונים אחריו, כך נמצא במחקר אקראי שנערך בצרפת.
במחקר השתתפו 262 מטופלים שחולקו אקראית לקבוצה שביצעה תרגילי חיזוק לפני הניתוח וקבוצה שלא התאמנה. 34% מקבוצת ההתערבות הצליחו לבצע פעולות בסיסיות ארבעה ימים לאחר הניתוח לעומת 27% מקבוצת הביקורת. תוצאות הניסוי פורסמו ב-JAMA Network Open.
כעבור שישה חודשים מהניתוח, הקבוצה שהתאמנה לפני הניתוח הציגה מדדי פעילות טובים רק במקצת לעומת הקבוצה שלא התאמנה, אך ללא מובהקות סטטיסטית. לא נמצא הבדל משמעותי בין התוצאות המשניות של הניתוח כמו רמת כאב, ספירת צעדים ואיכות חיים בהערכה עצמית.
היעדר תועלת ברורה בתרגול לפני ניתוח היה מפתיע, שכן מחקרים קודמים רבים הראו שהטיפול הועיל, לפחות במונחים של תוצאות קצרות טווח כמו משך האשפוז. קבוצת החוקרים שערכה את הניסוי טענה שהמחקרים הקודמים לא היו באיכות גבוהה בגלל מספר מטופלים קטן
במחקר הנוכחי השתתפו מטופלים בגילאי 50-85 שנקבע להם תור להחלפת ברך. מחציתם הוקצו לתוכנית טיפול טרום-ניתוחית שכללה ארבעה מפגשים לפחות חודשיים לפני הניתוח, בהם המשתתפים ביצעו 60 דקות של פעילות גופנית.
גיל החולים הממוצע היה כ-69, שני שלישים מהם היו נשים, וה-BMI הממוצע שלהם היה 29.4. כשליש עברו ניתוח כלשהו בברך בעבר, ורובם קיבלו זריקות תוך מפרקיות.
תוכנית האימונים לפני הניתוח התמקדה בחיזוק שרירי הארבע ראשי, מייצבי ברכיים, ושרירי מיתר הברך (האמסטרינג), מתיחה של שרירי הרגליים, שיפור מנח הברך ושיווי משקל כללי. תכנית האימון לתקופה המיידית שלאחר הניתוח כללה תרגול העברות משכיבה לישיבה, ישיבה לעמידה ועמידה לישיבה, בתוספת שימוש בקביים.
המטופלים קיבלו גם חוברת המסבירה את הניתוח ולמה לצפות לאחר מכן, ואת העצות שהמנתחים בדרך כלל נותנים למטופלים שלהם. בקבוצת הביקורת, המטופלים קיבלו רק את החוברת ואת עצות המנתח.
לאחר הניתוח הותרו בשתי הקבוצות את כל העזרים המקובלים להתאוששות, כמו משככי כאבים, תומכי ברכיים, ואורתוטיקה לנעליים, לצד הפיזיותרפיה המקובלת. התפקוד לטווח קצר הוערך בימים שלאחר הניתוח על ידי בדיקת היכולת לעבור משכיבה לישיבה, מישיבה לעמידה, הליכה של 30 מטר, ועלייה וירידה במדרגות.
החוקרים סבורים שהעבודה שהניסוי לא הראה שיש תועלת בחיזוק השרירים לפני הניתוח לא מעיד בהכרח שהרעיון פגום מטבעו. החוקרים הציגו כמה מחולשות המחקר, למשל, שרק שליש מהמטופלים השתתפו בכל הפגישות עם החוקרים, וייתכן שההיענות הנמוכה לפגישות אלה דיללה את ההשפעה של הטיפול.
החוקרים גם מכירים בעובדה שייתכן שהתוכנית הספציפית שלהם לא הייתה אופטימלית: ייתכן שהיא הייתה קשה מדי, כפי שמעיד מספר האנשים הנמוך שהתמיד בטיפול, וייתכן שחודשיים בין התוכנית לניתוח היו ארוכים מדי. מגבלות אחרות כללו את התוכן הלא ידוע של העצות הסטנדרטיות של המנתחים (יכול להיות שהם יעצו למטופלים להתאמן בעצמם, למשל) והיבטים אחרים של התנהגות המטופלים מחוץ למחקר.
