הרגע לו חיכינו במשך שנתיים סוף-סוף הגיע. נחתמה עסקה, שמביאה לסיומה של מלחמת "חרבות ברזל". החטופים שבו, הלוחמים יחזרו בהדרגה הביתה, לא יהיו עוד אזעקות, והמקלטים ישובו לשמש כחללים נטולי שימוש חירום מיידי. ייתכן שלרגע נרגיש שקט. וברגע שהשקט יחזור, כאשר כל הסחות הדעת ייעלמו, נתחיל לשמוע את הגוף שלנו.
לאורך כל המלחמה הוא דיבר, הגוף. אך אצל חלקנו, רק עכשיו נהיה מסוגלים לעבד ולהבין שהתגובות שלו – כמו הקושי להירדם, תחושת כבדות או עייפות עמוקה, קושי במערכת העיכול, כאבים לא מוסברים ורגישות מוגברת לטריגרים כמו ריח, קול, תמונה ואפילו שיר ברדיו – הם בעצם סימני מצוקה.
השגרה בישראל מלווה במתח מתמשך, חוסר ודאות קיצוני ושחיקה רגשית שמערערים את היכולת לתפקד. ביניהם גם המטפלים ואנשי המקצוע שנמצאים בחזית התמיכה הרגשית, סופגים יום יום את הכאב של אחרים, ולא תמיד מצליחים לעבד את החוויות הנצברות. העלייה ברמות המתח, החרדה והמצוקה זו תגובה נורמלית למציאות שאינה נורמלית:
- הכרה מאוחרת בטראומה – הגוף מגיב מיידית לאיום, אך לוקח לנו זמן לזהות את הסימנים שהוא משדר. רק כשנוצרים מרווחים של שקט אנחנו מתחילים לפרש את אותות הסטרס, הקושי לישון, כאבי הבטן, הדריכות ולעיתים גם דיכאון או פוסט טראומה.
- לחץ כרוני ושחיקה – החשיפה המתמדת לחדשות, אי הוודאות והאובדן – שוחקים, מצמצמים את המשאבים הרגשיים ומחלישים את היכולת להתמודד.
- חוסר במענה טיפולי – מערכת בריאות הנפש כבר היום מתקשה לעמוד בביקוש, ובקרוב תוצף בגל חדש של פניות.
- השפעות עקיפות – גם מי שלא חווה אובדן אישי ייתכן ויחווה טראומה משנית דרך המשפחה, מקום העבודה או הקהילה.
לפי דו"ח מבקר המדינה על מצב בריאות הנפש לאחר השבעה באוקטובר, כשליש מהנשאלים דיווחו על תסמיני פוסט-טראומה או דיכאון בדרגה בינונית עד חמורה, וכחמישית דיווחו על תסמיני חרדה. בתוך כך נקבע כי המערכת מתקשה לספק מענה הולם לביקוש.
אבל דווקא כאן טמונה ההזדמנות. אם נבחר להקשיב לגוף, נוכל לווסת את הרגש שלנו ולצמוח מהמשבר.
ברמה האישית
כשהגוף שולח סימנים של מתח או מצוקה כמו קושי להירדם, תחושת כבדות, כאבים לא מוסברים או רגישות מוגברת לטריגרים – אפשר לעצור רגע, לשים לב לתחושות, להקשיב לנשימה ולהרפות את הגוף, להרגיש את הקרקע בעזרת הרגליים ולחשוב על משהו שמרגיע ומחבר אותנו למקום או לאדם אהוב. פעולות קטנות כאלה מאפשרות לעבד את המתח ולשמור על איזון פיזי ורגשי גם בתקופות מורכבות.
ברמה המקצועית – ציבורית
• יש להרחיב את הנגישות לכלים פשוטים לוויסות רגשי ולניהול חרדה בקהילה, בבתי הספר ובמקומות העבודה.
• יש לטפח קהילות תומכות ומרכזי חוסן, לצד הכשרות ייעודיות למטפלים, הנושאים בנטל הכבד.
• יש לפשט מסלולי הפנייה לטיפול ציבורי ולהוסיף כוח אדם, כדי לקצר את רשימות ההמתנה.
בעזרת שינוי הגישה ושיפור תשתית התמיכה ניתן להפוך את המשבר לנקודת מפנה ולחזק את אנשי המקצוע, המטפלים והציבור כולו, בדרך לבניית חברה מחוברת ובריאה יותר, ולאפשר צמיחה פוסט טראומטית.
הגוף כבר דיבר, עכשיו תורנו להקשיב. כי ה”יום שאחרי” אינו קו סיום, אלא תחילתו של תהליך עיבוד. אם נשכיל לזהות את הסימנים של הגוף בכל מקום שנהיה – בבית, בכיתה ובקליניקה, נוכל לצמצם נזק ולמנוע הידרדרות. עלינו להשקיע כעת – אחרת נעמוד מול צואנמי רגשי המופנה למערך בריאות הנפש הקורס ממילא.
הכותבת היא ד"ר קטי לאווי, מייסדת ומנכ"לית EmotionAidⓇ, בעלת דוקטורט ופוסט־דוקטורט בחקר תרופות וסרטן ומטפלת מוסמכת בטראומה. בעמותה שבניהולה פותח כלי לעזרה ראשונה רגשית
