המשך אופטימלי של טיפול דואלי עם נוגדי טסיות, לאחר תסמונת כלילית חריפה, עדיין אינו ברור. מחקר בדק את התועלת של טיפול דואלי עם נוגדי טסיות לתקופה של יותר מ-12 חודשים, לאחר השתלת תומכן משחרר תרופה, במטופלים עם אוטם חריף של שריר הלב.
נתוני המטופלים נלקחו ממסד הנתונים של משרד הבריאות בקוריאה הדרומית, מתוך הנתונים הקיימים על אוטם חריף של שריר הלב. נבחרו ונבחנו נתונים של 6,199 מטופלים שקיבלו טיפול דואלי עם נוגדי טסיות במשך 12 חודשים לאחר השתלת תומכן משחרר-תרופה (תומכן משחרר תרופה מהדור השני ב-98% מהמקרים), ללא אירוע איסכמי או אירוע של דימום.
נקודת הסיום הראשונית שנבדקה הייתה אירוע קרדיו-וסקולרי מג'ורי ואירוע צרברו-וסקולרי, מורכבת מתמותה מכל סיבה, אוטם שריר הלב או שבץ איסכמי. נקודת הסיום נבדקה במהלך תקופה שבין 12 ל-24 חודשים.
לאחר התאמה באמצעות התפלגות הפוכה של הטיפול המשוקלל, במטופלים שקיבלו טיפול דואלי עם נוגדי טסיות במשך תקופה של יותר מ-12 חודשים (4,795 מטופלים), היתה שכיחות דומה של אירועים קרדיווסקולריים ואירועים צרברווסקולריים מג'ורים (1.3% לעומת 1%). זאת בהשוואה למטופלים שקיבלו את הטיפול במשך 12 חודשים בלבד (1,404 מטופלים).
כמו כן, לא היה שוני משמעותי בין שתי הקבוצות בשיעורי התמותה (0.1% לעומת 0.1%), אוטם שריר הלב (0.8% לעומת 0.6%), קריש דם בתומכן (0.1% לעומת 0.2%), שבץ איסכמי (0.4% לעומת 0.2%) ודימום משמעותי (0.1% לעומת 0.1%). השיעור של סך אירועי הלוואי הקליניים היה 1.4% בטיפול דואלי עם נוגדי טסיות מעבר לתקופה של 12 חודשים ו-1.1% בטיפול דואלי עם נוגדי טסיות שנמשך 12 חודשים בלבד.
מסקנת המחקר היתה כי טיפול דואלי עם נוגדי טסיות במשך תקופה של יותר מ-12 חודשים, בהשוואה ל-12 חודשי טיפול בלבד, לא הפחית את הסיכון לאירוע לבבי או צרברווסקולרי מג'ורי. תוצאות אלו הודגמו במטופלים מהעולם האמיתי עם אוטם חריף בשריר הלב, שטופלו בעיקר עם תוכמן משחרר תרופה מהדור השני.
שיעורי הדימומים המשמעותיים ואירועי הלוואי הקליניים לא היו שונים משמעותית בין שתי קבוצות הטיפול.
