ויאגרה נגד אלצהיימר?

רופאים רושמים סילדנפיל, מעכב האנזים פוספודיאסטראז (הנמכר תחת שם המותג ויאגרה) לטיפול בהפרעות זקפה ויתר לחץ דם ריאתי. מספר מחקרים בעכברים, וכמה מחקרי פיילוט בבני אדם מצביעים על כך שסילדנפיל יכול לטפל גם במחלת אלצהיימר. מחקר חדש שנערך בקליבלנד, אוהיו ופורסם בכתב העת Nature Aging מספק כעת ראיות ביולוגיות ומבוססות על אוכלוסייה גדולה אשר תומכות ברעיון שהתרופה עשויה לסייע במניעה ובטיפול במחלת האלצהיימר.

באמצעות נתונים גנטיים, ביולוגיים אחרים, חוקרים הגיעו לאחרונה למסקנה שויאגרה (סילדנפיל) עשויה להשפיע על מחלת האלצהיימר. כאשר הם ניתחו תביעות ביטוח לקבלת החזר על מרשמי תרופות, הם גילו ששימוש בתכשירי סילדנפיל היו קשורים לסיכון מופחת של 69% לאלצהיימר אצל התובעים. בנוסף, בדיקות מעבדה על תאי עצב של אנשים עם אלצהיימר תמכו ברעיון שסילדנפיל עשוי לטפל במחלה. עם זאת, החוקרים מדגישים שרק ניסויים קליניים יכולים לספק הוכחה לכך שסילדנפיל הוא טיפול יעיל לאלצהיימר.

לדברי החוקרים, פיתוח תרופות למחלות שתוקפות את המוח, כמו אלצהיימר, הוא תהליך יקר שיכול להימשך שנים רבות. היכולת ליישם מחדש תרופה שכבר מורשה למצבים בריאותיים אחרים יכולה לעזור להאיץ את תהליך גילוי התרופות ולהביא לטיפולי דמנציה משנים חיים מוקדם יותר.

במחלת אלצהיימר, הצורה הנפוצה ביותר של דמנציה, מוות של תאי מוח גורם לאובדן זיכרון מתקדם ולירידה קוגניטיבית. בשל הזדקנות האוכלוסייה, מדענים צופים שעד שנת 2050, 13.8 מיליון אנשים בארצות הברית לבדה יהיו חולים באלצהיימר.

סימני ההיכר העיקריים של המחלה במוח הם פלאקים של חלבון הנקרא עמילואיד בטא וסיבים של חלבון נוסף שנקרא טאו. עד כה, ניסויים קליניים של תרופות וחיסונים המכוונים לשני החלבונים נתקלו בתוצאות מאכזבות. כדי לחזות אילו תרופות קיימות יכולות לספק טיפולים חדשים, החוקרים השתמשו במודל חישובי המשלב נתונים על הגנטיקה של המחלה ועל המסלולים המטבוליים המעורבים במחלה. הם התמקדו בעיקר באינטראקציות בין חלבונים שמשחקים תפקיד ביצירת עמילואיד בטא וגם ביצירת החלבון טאו.

לאחר מכן, הם בדקו למעלה מ-1,600 תרופות מאושרות לשימוש וסיווגו אותן לפי מידת האינטראקציה שלהם עם המסלולים המטבוליים הקשורים לאלצהיימר. בצורה זו, המדענים צמצמו את מספר התרופות ל-66 תרופות שעשויות לטפל במחלה. לפי תוצאות מבטיחות מניסויים במודלים של אלצהיימר בבעלי חיים, התרופה סילדנפיל התגלתה כמועמדת המבטיחה ביותר.

בהמשך, החוקרים ניתחו תביעות ביטוח להחזרים עבור מרשמים מ-7.23 מיליון אנשים בארה"ב. הם גילו שלתובעים שקיבלו מרשם לסילדנפיל היה סיכון נמוך יותר ב-69% לחלות באלצהיימר במהלך 6 השנים הבאות לעומת תובעים שלא השתמשו בתרופה. הסיכון נותר נמוך סטטיסטית גם לאחר שמביאים בחשבון גורמים אחרים המשפיעים על הסיכון לאלצהיימר, כמו מין, קבוצה אתנית ומצבים רפואיים אחרים (סוכרת מסוג 2, לחץ דם גבוה, מחלת עורקים כליליים ופגיעה קוגניטיבית קלה).

החוקרים גם בדקו את התרופה במעבדה על תאי עצב של אנשים חולים באלצהיימר, כדי לוודא שסילדנפיל משפיע על המנגנון הבסיסי של מחלת האלצהיימר. הם גילו שסילדנפיל מקדם צמיחה של אקסונים/דנדריטים חדשים בתאי העצב ומפחית את הצטברות חלבון הטאו בתאים. למעשה, חלבון טאו משמש כסמן ביולוגי כדי לאמוד את התקדמות המחלה במודלים של בעלי חיים ובאנשים.

החוקרים מדגישים שהמחקר שלהם אינו יכול להוכיח קשר סיבתי בין שימוש בתרופה מסוימת לבין הסיכון לאלצהיימר, שכן עשויים להיות גורמים נסתרים שמשפיעים לא רק על הסיכון לאלצהיימר אלא גם על הסבירות לשימוש בסילדנפיל, ביניהם רמת השכלה ומצב סוציו-אקונומי.

בנוסף, לא היה בידי החוקרים מידע גנטי על המטופלים, למשל אם היתה גרסה מסוימת של הגן apolipoprotein E, אשר מגביר את הסיכון לאלצהיימר ועשוי להשפיע על תגובות החולים לטיפול. חיסרון נוסף של המחקר הוא שרוב המשתמשים בסילדנפיל הם גברים, ולכן אי אפשר לקבוע אם יש יתרון בשימוש בתרופה אצל נשים, אשר מהוות את רוב מקרי האלצהיימר ברחבי העולם.

החוקרים מציינים שהמחקר שלהם לא מוכיח שסילדנפיל אחראי להפחתת הסיכון לדמנציה או שהוא מאט או עוצר את המחלה, והדרך היחידה לבדוק זאת תהיה בניסוי קליני בקנה מידה גדול שמודד את ההשפעות של סילדנפיל מול סטנדרט הטיפול הרגיל.