המחקר, שנערך בהובלת חוקרים מבית הספר לרפואה גרוסמן באוניברסיטת ניו יורק, בחן תצפית בת מאות שנים בבני אדם וביונקים אחרים, שכאשר תינוק מתחיל לינוק, הבכי שלו לבדו יכול לגרום לאמו לשחרר חלב אם. מחקרים מלפני עשרות שנים הראו שקריאות כאלה למזון, ולא רק לחלב אם עצמו, גורמות לנחשולי האוקסיטוצין הגדולים ביותר. עם זאת, המנגנונים מאחורי המנגנון הזה ומטרתו נותרו עד כה לא ברורים.
על פי הממצאים, שפורסמו בכתב העת Nature, כאשר גור עכברים מתחיל לבכות, מידע קולי עובר לאזור מסוים במוחה של אמו שנקרא הגרעין התוך-למינרי האחורי של התלמוס. מרכז החישה הזה שולח אותות לתאי מוח (נוירונים) משחררי אוקסיטוצין באזור אחר שנקרא היפותלמוס, מרכז בקרה לפעילות הורמונלית.
רוב הזמן נוירוני ההיפותלמוס האלה "נעולים" על ידי חלבונים שפועלים כשומרי סף למניעת אזעקות שווא ובזבוז חלב. אולם לאחר 30 שניות של בכי מתמשך, נמצא כי אותות מהגרעין התוך למינרי האחורי של התלמוס מצטברים ומשתלטים על החלבונים המעכבים הללו, מה שגורם לשחרור אוקסיטוצין.
חוקרים מצאו כי ברגע שעולה הצורך, שטף ההורמונים הזה נמשך כחמש דקות לפני שהוא חודל, מה שמאפשר לאימהות להאכיל את צאצאיהן עד שהם שבעים או מתחילים לבכות שוב.
