מחקר חדש בוחן מקרוב את הנוירוביולוגיה של חוויות פסיכדליות הנגרמות על ידי גז צחוק, קטמין ו-LSD. תחמוצת החנקן, הידועה בכינויה גז צחוק, משמשת בקליניקה להרדמה לשיכוך כאב מאז המאה ה-19. עם זאת, בכמויות קטנות יותר, זה יכול לגרום לחוויות שונות, כולל תחושות של אושר, רוחניות, ואת התחושה של להיות ״מחוץ לגוף״ – בדומה לתחושות שמתוארות על ידי המשתמשים בחומרים הפסיכדליים LSD וקטמין.
באמצעות fMRI, צוות מחקר בראשות ג'ורג מאשור וריצ'רד האריס מהמרכז הפסיכדלי שהוקם לאחרונה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מישיגן, בחן את הפעילות המוחית של אנשים בריאים שקיבלו גז צחוק והשווה את הפעילות הזו לנתונים שנאספו ממשתתפים במחקרים שונים שקיבלו קטמין ו-LSD כדי לראות אם הנוירוביולוגיה של החוויה הפסיכדלית דומה.
בנוסף, נתונים אלה הושוו לקבוצת ביקורת שהורכבה ממשתתפים שקיבלו פרופופול, סם הרדמה נפוץ, כדי להבחין בין שינויים מוחיים שאינם קשורים לחוויה הפסיכדלית.
הצוות ציין כי משתתפים תחת השפעת כל סם פסיכדלי הפחיתו את הפעילות המוחית של רשת מסוימת, אך הגבירו את הפעילות ברשתות אחרות. למרות שהיו הבדלים בולטים, כל חומר פסיכדלי הגביר את הפעילות ואת הקשר בין שני צמתים מרכזיים במוח.
צמתים אלה, הם מציינים, ממוקמים במה שמכונה "האזור החם" של קליפת המוח, אזור שהוצע להיות קריטי לקביעת התוכן של החוויה המודעת. זה יכול לעזור להסביר את מצבי התודעה המשתנים המתוארים על ידי אנשים שקיבלו חומרים פסיכדליים.
