רבים חושבים על מחלת השיגדון (גאוט) כמחלה מימים עברו, בדומה לרככת או צפדינה. המחלה פגעה בדרך כלל בעשירים ובבני מלוכה, כולל דמויות היסטוריות אמריקאיות כמו בנג'מין פרנקלין ותומס ג'פרסון. שיגדון היא אכן אחת המחלות העתיקות ביותר, וזוהתה לראשונה על ידי המצרים הקדמונים בסביבות 2640 לפנה"ס. המחלה נפוצה כיום יותר מתמיד, ומשפיעה על יותר מ-10 מיליון אנשים בארצות הברית או כ-5% מהאוכלוסייה הבוגרת.
שיגדון הוא הצורה הנפוצה ביותר של דלקת מפרקים, שבה חומצה אורית (תוצר לוואי של מזונות עשירים בפורין כמו בשר ואלכוהול) מצטברת בגוף ויוצרת גבישים בצורת מחט בתוך המפרקים ובסביבתם, בדרך כלל בכף הרגל. משקעים אלה מובילים להתלקחויות של כאבים עזים, נפיחות ורגישות במפרקים, ויכולים להתקדם לנזק כרוני למפרקים המגביל את תנועת החולים ואת איכות חייהם.
עודף של חומצה אורית במחזור הדם נחשב זה מכבר הגורם העיקרי לשיגדון, אך בניגוד לאינטואיציה, רוב האנשים עם רמות חומצה אורית גבוהות אינם מפתחים את המחלה בפועל. למעשה, רמות גבוהות של חומצה אורית שכיחות בערך פי ארבעה יותר ממחלת השיגדון. לחולי שיגדון יש גם רמות גבוהות של חומצה אורית בנוזל המפרקים שלהם ביחס לדם שלהם. לכן, רמות גבוהות של חומצה אורית בדם לא חייבות להיות הדבר היחיד הגורם למחלה. אז מה עוד יכול לגרום למחלה?
צוות מחקר בינלאומי בראשות בית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו זיהה מסלול מולקולרי חדש הגורם למחלת השיגדון והתקדמותה לשחיקת רקמות מפרקיות. הממצאים מציבים את ״לובריצין״, חלבון המצוי בנוזל המפרקים, כיעד טיפולי חדשני הן למניעה והן לטיפול במחלה.
