מחקר שבוצע בקרב חולי לב מצא כי לרבים מאלה שלקו באי ספיקת לב היו רמות גבוהות יותר של נתרן בדם, אם כי עדיין בטווח הנחשב כיום כנורמה. החוקרים סבורים שהסיבות לכך נעוצות בהבדלים של הרגלי שתיית מים. המעקב בוצע מאז 1985 על יותר מ-15 אלף אמריקאים בגילים 66-45 שהיו בריאים בתחילתו.
שתייה פחותה מדי של מים ומצב של התייבשות כרונית מעלים את רמות הנתרן בדם. החוקרים בדקו את הקשר בין מצב זה לסיכון לאי ספיקת לב. טווח הנורמה של רמות נתרן בדם הנמדדות ביחידות מא"ק לליטר הוא בין 135 ל-145. לפי המחקר, אנשים שרמות הנתרן שלהם היו בטווח הגבוה של הנורמה (145-143 מא"ק לליטר) היו בסיכון גבוה ב-39% לאי ספיקת לב בהשוואה למי שהיו בטווח הנמוך (142-135 מא"ק לליטר).
עד כה, בשלבים של התפתחות אי ספיקת לב, הרופאים דווקא ממליצים להגביל מעט את שתיית הנוזלים כיוון שהגוף מתקשה לאזן ולסלק את הנוזלים כך שעלולות להיגרם בצקות. בחלק מהמקרים ניתנים למטופלים חומרים משתנים כדי לסייע לגוף לסלק את הנוזלים באופן מלאכותי. המחקר טוען עתה שמי ששותה במהלך החיים הרבה יותר מים, מקטין סיכון לפתח אי ספיקת לב. כמות המים הרצויה: כשני ליטרים ביום לנשים ושניים עד שלושה ליטרים ביום לגברים.
האפשרות לקשר ישיר בין צריכת מים לסיכון לאי ספיקת לב נבחנה תחילה בעכברי מעבדה. נמצא שהגבלת מים במשך החיים מגדילה סיכון לפגיעה בשריר הלב, המתבטאת בעלייה ברמות הנתרן בדם. בהמשך החלו לבדוק נושא זה בקרב בריאים, עם רמת נתרן בטווח הנורמה, ללא סוכרת ואירועי לב. ניתוח המדדים של המשתתפים העיד על מתאם בין רמת הנתרן בדם לבין הסיכון לפתח אי ספיקת לב ולהיפרטרופיה של חדר שמאל – התעבות של שכבת השריר בחדר שמאל של הלב.
בקרב המשתתפים המבוגרים בניסוי, כיום בני 90, מצאו החוקרים כי לאנשים עם רמות נתרן בטווח הגבוה של הנורמה היה סיכון גדול יותר ב-62% לכשל לבבי, בהשוואה למשתתפים עם רמות נתרן נמוכות יותר. לאנשים אלה גם היה סיכון של יותר מפי שניים להיפרטרופיה של חדר שמאל. מכאן עלתה המסקנה: רמות הנתרן בדם הן גורם סיכון לפגיעה לבבית ואמצעי לזיהוי שלו בגיל צעיר, לפני שמתפתחים גורמי סיכון אחרים.
עורכי מחקר ציינו בדיווחם: "סקרים ברחבי העולם דיווחו שכמות הנוזלים היומית הממוצעת הנצרכת על ידי אנשים שונים על בסיס קבוע נעה בין 0.7 לשלושה עד ארבעה ליטרים וחלק גדול מהם סובלים מהתייבשות כרונית. הבדלים בין אנשים יכולים לנבוע מהרגלי השתייה משתנים עקב מסורות משפחתיות או תפיסות צמא שונות היכולות להיות קשורות לגנטיקה.
לפי החוקרים, הממצאים מראים שיש להעניק יותר תשומת לב לשינוי האיזון בין הנוזלים לבין המלחים בגוף כאמצעי למניעת תחלואת לב וכלי דם בטווח הארוך, ומתן דגש והמלצות על שתייה מרובה.
