מדידת רמת די-דימר (D-dimer) בודקת מדד לפירוק פיברין. היא נועדה לבדוק האם קיימת מחלה פקקתית-תסחיפית. לבדיקה שימוש בעיקר בתרחישים של פקקת בווריד עמוק (DVT), תסחיף ריאתי (PE) ובחולים עם חשד לקרישה תוך-כלית מפושטת (DIC). מדד די-דימר עולה לעתים תכופות במצבים של ממאירות המטולוגית, אך עלייה כזו והמשמעות שלה בקרב חולי עמילואידוזיס של שרשראות קלות לא היתה ידועה עד כה.
עמילואידוזיס של שרשראות קלות הינו הפרעה בדמות קיפול לא תקין של חלבון, שיכולה להשפיע על מערכות איברים רבות, כמו גם על מסלול מערכת הקרישה.
חוקרים ביצעו אנליזה על 921 חולים עם עמילואידוזיס של שרשראות קלות, במרכז לעמילואידוזיס של אוניברסיטת בוסטון. מאפייני הבסיס ונתוני המעבדה של 897 מתוכם נכללו בסופו של דבר בעוקבה הסופית ועברו הערכה על ידי החוקרים.
החוקרים מצאו כי ל-423 מטופלים (47%) היו ערכי די-דימר מוגברים (מעל 0.5 מיקרוגרם/מ"ל). אנליזה רבת משתנים הדגימה כי רמת די-דימר תקינה של 0.5 מיקרוגרם/מ"ל או פחות, ורמה של מעל 0.5 אך פחות מ-1 מיקרוגרם/מ"ל, קושרו לסיכון מופחת לתמותה (יחס סיכונים של 0.49 ו-0.59, בהתאמה). זאת בהשוואה לרמות די-דימר של 1 מיקרוגרם/מ"ל או יותר.
עוד נמצא כי הסיכון המוגבר לתמותה במטופלים עם רמות די-דימר של 1 מיקרוגרם/מ"ל ויותר היה קיים בכל דרגות התפקוד הלבבי. משך ההישרדות החציוני, בטווח רמת די-דימר של 0.5 או פחות, מעל 0.5 אך פחות מ-1 ו-1 או יותר מיקרוגרם/מ"ל היה 5.86, 4.04 ו-2.08 שנים, בהתאמה.
החוקרים הגיעו למסקנה כי האנליזה הרטרוספקטיבית שלהם מדגימה את ההימצאות הגבוהה של עלייה ברמות די-דימר בעמילואידוזיס של שרשראות קלות, ומאשרת שממצא מעבדתי זה קשור באופן בלתי תלוי להישרדות גרועה יותר.
