פרופ' יוחנן גולדהמר נולד בוינה ועלה ארצה בגיל חמש. הוא חזר לוינה ללימודי רפואה ולאחר שובו ארצה התמחה במחלקה הנוירולוגית בבית חולים שיבא בניהולו של פרופ' ג'קסון ברהם. במרוצת השנים היה רופא בכיר במחלקה, סגן מנהל המחלקה ולאחר פרישתו של פרופ' ברהם, ניהל את המחלקה בעצמו.
כבר בתחילת דרכו כנוירולוג הצטיין ואהב ללמוד וללמד. הידע הנרחב שלו באנטומיה של מערכת העצבים הפך אותו למורה מוערך בתחום זה בבית הספר לרפואה. השינוי המשמעותי במסלול הנוירולוגי חל לאחר שנסע למיאמי, פלורידה. הוא עסק בשנה הראשונה לשהותו שם במחלות וסקולריות של המוח וביצע מחקרים בחיות ניסוי.
אולם, הוא נחשף למרפאתו הנוירואופתלמולוגית של פרופ' ג'יי לואוטון סמית ב-Bascom Palmer Eye Institute, ונשבה בקסמי הנוירואופתלמולוגיה. הוא ביטל את המשך המחקר בכלבים ואת השנה השנייה לשהותו הקדיש ללימוד הנוירואופתלמולוגיה עם לואוטון סמית.
עם שובו ארצה פתח מרפאה נוירואופתלמולוגית בצמוד למחלקה הנוירולוגית. הנוירואופתלמולוגיה לא היתה מוכרת בארץ כתחום מיוחד בנוירולוגיה. הוא החל להפיץ את הידע בנושא, ומונחים שלא היו כלל מוכרים קודם, כגון relative afferent pupillary defect, הפכו להיות שגורים. הוא החל ללמד נוירולוגים ורופאי עיניים שהחלו להגיע זה אחר זה להשתלמות של חצי שנה, והתור אליו הלך והתארך.
פרופ' גולדהמר היה מאוד יסודי ומסודר בבדיקה הנוירואופתלמולוגית ולא ויתר על אף שלב בבדיקה. הוא חזר וטען שהיה רוצה לבדוק חולה אחד בבוקר ואחד אחרי הצהרים, אלא שהדבר כמובן לא היה מעשי. יחד עם פרופ' רירי מנור וד"ר יצחק גוטמן ז"ל הקים את החוג הנוירואופתלמולוגי וגרם לנושא להפוך למקצוע עצמאי ונפרד. הוא היה התורם העיקרי להחדרת הנוירואופתלמולוגיה למודעות הנוירולוגים ורופאי העיניים ולמספר הרב של הנוירואופתלמולוגים כיום.
פרופ' גולדהמר עסק הרבה במחקר רפואי ובכתיבה. הוא נהג לומר שמי שקורא יודע, אך מי שכותב יודע יותר. בראשית דרכו כנוירולוג הוא היה הראשון ששם לב לכך שחולים רבים בארץ במחלת קרויצפלד יעקב הם יהודים ממוצא לובי, והדבר התפרסם בעיתון JNNP בשנת 1972. בעת שהותו בארה"ב ובהעדרו, נחקר הנושא על ידי נוירולוגים אחרים ופורסם בספרות המדעית מבלי להזכירו.
תרומה ייחודית נוספת מיני רבות היתה בגילוי congenital myasthenic syndrome עם מלפורמציות של הפנים אצל יהודים ממוצא עירקי-פרסי.
מעבר לתחום הנוירולוגי הוא היה רחב אופקים ואפשר היה לדבר איתו על מגוון רחב של נושאי תרבות ובמיוחד על מוזיקה. שלוש שנים לאחר צאתו לגמלאות הוא חלה באופן פתאומי ונותק הקשר עמו, והוא חסר מאז לכל מוקיריו.
יהי זכרו ברוך.
