מחקרי עבר הראו קשר מובהק בין פעילות גופנית לבין בריאות המוח. עם זאת, עד כה מדענים לא הצליחו לאתר את המנגנון בו משפיעה הפעילות הגופנית על התאים השונים שמרכיבים את רקמת המוח.
בכדי לבחון את ההשפעות המולקולריות הללו לעומק, קבוצת מדענים מאוניברסיטת מסצ'וסטס השתמשו בשיטות של ריצוף RNA המאפשרות לבחון את המטען הגנטי של התא. לצורך המחקר הם התמקדו בחקר של ההיפוקמפוס – חלק במוח שאחראי על זיכרון ולמידה. פגיעה בהיפוקמפוס לעיתים רבות עשויה להוות את אחד הסימנים הראשוניים של התפרצות מחלת אלצהיימר.
החוקרים השתמשו במודל של עכברים עם מחלת אלצהיימר. הם השוו בין עכברים שאומנו באמצעות גלגל ריצה לבין עכברים שבילו את מרבית הזמן בישיבה. החוקרים גילו שהעכברים שהתאמנו היו בעלי יכולות זיכרון גבוהות יותר ונטו פחות לסבול מהחמרה של המחלה. בשלב הבא, הם ניתחו את המידע הגנטי שהופק ממוחם של אותם עכברים, והם הבחינו בכך שהפעילות הגופנית שינתה את תפקודם של חלק מתאי המוח.
את הממצאים יוצאי הדופן הללו פרסמו החוקרים בכתב העת המדעי Nature Neuroscience. בכדי להבטיח שממצאי המחקר רלוונטיים גם עבור בני אדם, הצוות ביצע מחקר נוסף שכלל תאים מרקמות מוח אנושיות של חולי אלצהיימר. לשמחתם, הם קיבלו תוצאות דומות גם בניסוי זה.
"עבודה זו לא רק שופכת אור על האופן שבו פעילות גופנית מועילה למוח, אלא גם חושפת מטרות פוטנציאליות לטיפולים עתידיים באלצהיימר", אמר נתן טאקר שהוביל את הפרויקט. "המחקר שלנו מציע משאב יקר ערך לקהילה המדעית אשר חוקרת מניעה וטיפול באלצהיימר."
