לפעמים תגלית גדולה מתחילה דווקא כשהניסוי נכשל. צוות חוקרים במאיו קליניק התכוון לבדוק חומרים שהם ציפו שיחמירו את מחלת הכליות הפוליציסטית, אך גילו בדיוק ההפך – וכך נחשף מסלול נסתר שבאמצעותו הכליות שומרות על מאזן המים בגוף. הממצאים פורסמו ב-Journal of Clinical Investigation בהובלת רופא הכליות פואד צ׳ביב.
במשך שנים סברו מדענים שהיכולת של הגוף לרכז שתן ולהימנע מהתייבשות תלויה בעיקר בהורמון בשם וזופרסין. המחקר החדש מראה שלכליות יש מסלול נוסף לוויסות מים, שפועל באופן עצמאי לחלוטין מההורמון הזה. ״היכולת של הכליה לווסת מים היא אחד התהליכים הבסיסיים ביותר בגוף״, אומר צ׳ביב, ״ולא בכל יום מגלים דרך חדשה שבה היא עושה זאת״.
בעזרת מודלים של תאים שגדלים במעבדה בדק הצוות חומרים שהיו אמורים, לפי ההשערה, להחמיר את המחלה. אחד מהם, פרובנציד, הוא תרופה שהוצגה כבר בשנות ה-40 כדי לחסוך באספקת הפניצילין. ״חשבנו שהתרופה תחמיר את התהליך״, מספר צ׳ביב, ״ובמקום זה היא עשתה בדיוק ההפך״. במקום להאיץ את גדילת הציסטות, היא דווקא האטה אותה. לאחר שחזרו על הניסוי כמה פעמים וקיבלו אותה תוצאה, הבינו החוקרים שנתקלו במשהו בלתי צפוי. בבדיקה התברר שהתרופה משנה את האופן שבו תאי הכליה מטפלים בחומצת שתן, מולקולה המוכרת בעיקר מהקשר שלה לגאוט.
בתוך תאי הכליה חומצת השתן פועלת כמולקולת איתות. היא מפעילה שרשרת תהליכים שמזיזה תעלות מים אל פני התא, ומאפשרת לכליות לספוג מחדש מים ולרכז את השתן בלי להסתמך על וזופרסין. הגילוי עשוי להיות חשוב במיוחד לחולי המחלה הפוליציסטית, הפרעה גנטית שגורמת להיווצרות ציסטות מלאות נוזל ועלולה בסופו של דבר להוביל לאי-ספיקת כליות. כיום התרופה היחידה שמאטה את המחלה חוסמת וזופרסין, אך גורמת לחולים להפיק כמויות עצומות של שתן, לעיתים 6 עד 7 ליטר ביום, תופעת לוואי שרבים מתקשים להתמודד איתה.
