שחיקת מפרק היא מצב רפואי שכיח, וכפי שהוא שכיח, כך גם המיתוסים לגביו. בשנים האחרונות עם מהפכת המידע שאנו חווים, יותר ויותר מידע שגוי מופץ ברחבי הרשת, וכשמדובר על מצבים רפואיים, המידע השגוי עלול להוביל להשלכות הרות אסון.
מיתוס 1: שחיקת מפרקים מתפתחת רק אצל אנשים מסוימים עם גורמי סיכון
שחיקת מפרקים היא תהליך טבעי ונורמלי לחלוטין שמתרחש אצל כולם, שחיקת מפרקים היא לא מחלה! אמנם זה נכון שישנם אנשים שיסבלו משחיקה ברמה חמורה יותר מאחרים, מה שיוביל אותם לטיפולים מתקדמים יותר, אך אלו הם רק מיעוט מהמקרים. למעשה, מתוך כלל האוכלוסייה, רק חלק מהאנשים עם שחיקה ניכרת יצטרכו להגיע למומחה מפרקים, וגם אז רק 5% מהם באמת יצטרך לפנות לפתרון רפואי ניתוחי. כל השאר כמובן יטופלו באופן לא ניתוחי בעיקר בפיזיותרפיה, תרגול, טיפולים תרופתיים ועוד.
מיתוס 2: כל מי שסובל משחיקת מפרקים חייב ללכת רק למומחה מפרקים
אמנם לעיתים קרובות הפרעה במפרק נובעת מפגיעה בסחוס המפרקי. אך גם פגיעות ברקמות הרכות הסמוכות (מניסקוסים, רצועות, שרירים, גידים וכו') הן גורם שכיח מאוד לכאב בברך, ובוודאי לכאב משמעותי וניכר, למשל קרע ניווני במיניסקוס גורם לכאב ניכר ואף למספר חודשים. לכן, לא כל אדם שכואבת לו למשל הברך, צריך ללכת ישירות למומחה מפרקים שעיסוקו החלפת מפרקים. פנייה לרופא מפרקים מומלצת בעיקר כשאדם צובר לאורך זמן הגבלה משמעותית בטווח התנועה, פגיעה בפעולות היומיומיות, ובעיקר כשהטיפול השמרני של פיזיותרפיה, נוגדי דלקת ומשככי כאבים לא עזר לו.
בנוסף, חשוב לציין כי מטופל יכול, ואף רצוי, שיגיע למומחה מפרקים לאחר שכבר ביקר וטופל אצל האורתופד המטפל בקופת החולים, זה המקום לציין כי חשוב שלכל מטופל יהיה רופא אורתופד מטפל, בדיוק כמו רופא משפחה מטפל, שכן לא אחת התסמינים של בעיות שונות דומים, וחשוב שיבוצע ברור מתאים ראשוני, ואף חשוב מכך שניתן טיפול ראשוני, ובוצע טיפול שמרני נכון ומלא. במקרים בהם הטיפול אינו מסייע, ונשללו אבחנות אחרות, אזי יש מקום להגיע למומחה המפרקים, וככל שהמטופל מגיע עם יותר מידע הכולל את הערכה הראשונית של האורתופד המטפל, תמונת מצב, ותוצאות הבדיקות, ובפרט צילומים, למשל צילום ברכיים בעמידה – כשהבעיה היא בברכיים, כך למומחה יהיה יותר מידע, ויותר עם מה לעבוד, דבר שיוכל לקדם ולסייע לתת עצה מדויקת יותר.
מיתוס 3: במידה ואובחנתי עם שחיקת מפרק, עלי להפחית בפעילות גופנית כדי לא לפגוע עוד יותר במפרק
בניגוד למיתוס שפעילות גופנית שוחקת את המפרקים, המחקר בתחום מראה שדווקא מומלץ לעסוק בפעילות גופנית שמחזקת את השרירים ואת טווח התנועה, ובכך תורמת לבריאות הסחוס. למעשה, ההמלצה לפעילות גופנית היא המלצה גורפת בקווים מנחים לטיפול בשחיקת מפרק באגודות מקצועיות בינלאומיות רבות, ונחשבת לאחד מהטיפולים השמרניים העיקריים והטובים בשחיקת מפרקים.
מיתוס 4: ניתוח לטיפול בשחיקת מפרקים הוא ניתוח מסוכן שקשה להתאושש ממנו?
יש פער גדול בין המידע והפרסום החיובי וגם השלילי הקיימים באינטרנט בנוגע לתקופת ההתאוששות לאחר ניתוח, לבין תהליך ההתאוששות בפועל. ניתוח להחלפת מפרק הוא אכן ניתוח מצוין שרבים עוברים אותו, ולא מעט אף משתחררים לביתם באותו היום (ואכן חשים הטבה באיכות חייהם). בה בעת הניתוח נחשב גדול, ואחוז הסיכונים הוא כדי 2 אחוז. כך שהוא אינו ניתוח מסוכן, באופן מיוחד. עם זאת, עדיין חשוב לציין כי מדובר בניתוח מורכב ומשמעותי, הדורש זמן התאוששות מסוים, ותחושת ההטבה לא מופיעה באופן מיידי. בנוסף, ישנה תנודתיות בקצב ההחלמה לאחר הניתוח, למשל בשעות שאחרי הניתוח בדרך כלל המטופל מרגיש בטוב, ומתחיל ללכת מיד לאחר הניתוח ובכוחות עצמו, אך זה עשוי להיות לזמן מוגבל, עקב השפעת משככי הכאבים וההרדמה שבוצעה בניתוח, ובהמשך תשוב תחושת הכאב וההגבלה. מעבר לכך, גם בהמשך תהליך ההחלמה, ייתכן ותהיה תקופה של תחושה של התקדמות טובה, ולאחריה תבוא עצירה, נסיגה, ושוב התקדמות.
תחושות של כאב ומוגבלות בתנועה לאחר הניתוח הן נורמליות, והן לא אומרות שהניתוח כשל או שכך יהיה המצב מעתה ואליך. השיפור המושג הינו תהליך שאורך מספר חודשים, בהם נדרש תרגול ממושך עד לחזרה לפעילות מלאה.
מיתוס 5: התאוששות מהניתוח מחייבת שיקום ממושך מחוץ לבית במוסד
בעוד שבעבר היה נהוג למטופלים לאחר הניתוח להתאושש במוסד רפואי, כיום, עם הקמתן של יחידות השיקום בכל קופות החולים, הגישה הזו הפכה לפחות רווחת באופן משמעותי. כל מטופל שיש לו תמיכה, בין אם זה בן זוג או בן משפחה, יכול להשתחרר לביתו, וליהנות מסביבה מוכרת, מאחות שמגיעה לביקור יום יומי, ומרופא שמגיע לפחות פעם בשבוע לביתו. מעבר לכך, אחד היתרונות החשובים ביותר של התאוששות בבית הוא דווקא זה שהמטופל "נאלץ" לקום וללכת להתקלח במקום לעבור אמבטיית ספוג במיטה, או לקום לאכול בשולחן, ולא במגש במיטה. אמנם התזוזה הזו בשלב זה אינה נוחה בהתחלה, אך היא עשויה להיות זו שעושה את ההבדל המשמעותי ביותר מבחינת ההתאוששות.
