כולם מכירים את זה: שערה בודדת שנוחתת על הזרוע או צווארון סוודר מחוספס, ולפתע מתעורר דחף בלתי נשלט להתגרד. חוקרים מאוניברסיטת מישיגן חשפו את המסלול הביולוגי שמאחורי התופעה, וזיהו במודלים של עכברים מערכת חושית ייעודית המסבירה כיצד שערות מסוימות הרגישות למגע מעוררות את תחושת הגירוד, ושעשויה לסייע בעתיד בפיתוח טיפולים טובים יותר להפרעות גירוד כרוניות (כמו במחלות עור רבות).
החוקרים זיהו בעכברים סוג לא מוכר של שערות, יחד עם קבוצה מיוחדת של תאי עצב הרגישים למגע ומחוברים אליהן. שערות אלו דומות לשערות הקצרות, העדינות והבהירות המכסות חלק ניכר מגוף האדם, המוכרות לרוב כפלומת שיער.
החוקר בו דואן מאוניברסיטת מישיגן מסביר, ״גירוד הוא אחד התסמינים המרכזיים אצל רוב החולים הסובלים מדלקת עור כרונית. מה שגילינו הוא מסלול שלדעתנו ממלא תפקיד חשוב מאוד בתחושת גירוד חדה וכרונית כאחד״. המחקר פורסם בכתב העת Neuron.
כדי לחקור את תפקידם של תאי העצב הללו, הצוות חקר עכברים עם דלקת עור כרונית, מצב הדומה לאקזמה בבני אדם. עכברים עם תאי העצב המיוחדים התגרדו באופן רגיל בתגובה לגירוי. לעומת זאת, עכברים שחסרו את תאי העצב הללו, או שעברו השתקה של אותם תאים, הראו ירידה דרמטית בהתנהגות הגירוד.
הטיפולים העכשוויים לגרד עובדים בצורה סבירה כשמדובר בגירוד כימי הנגרם מחומרים מגרי עור, כגון עקיצות יתושים או מגע עם צמחים רעילים, אך הם יעילים הרבה פחות נגד הגירוד המתמשך הקשור לדלקת עור כרונית. לדברי דואן, מסלול הגירוד המכני שזוהה זה עתה עשוי לספק יעד חדש לחלוטין לטיפולים עתידיים. דואן אמר, ״אנחנו צריכים מסלול חדש להתמקד בו אם אנחנו רוצים לטפל בגירוד כרוני. המחקר שלנו מצביע על כך שאוכלוסייה זו של תאי עצב יכולה להוות יעד בעתיד, ויש לנו פרויקטים מתמשכים שבוחנים את זה״.
למרות שהחוקרים אינם יכולים לבדוק ישירות את אותו מסלול בבני אדם, מספר עדויות מצביעות על כך שייתכן שלבני אדם יש מערכת דומה. הצוות זיהה חלבונים בעכברים המעבירים אותות גירוד מהשערות לחוט השדרה דרך תאי העצב הללו. כאשר תאי עצב אנושיים שגודלו בתרביות מעבדה נחשפו לאותם חלבונים, הם הגיבו בדרכים דומות.
דואן ציין, ״המחקר שלנו מצביע על כך שלבני אדם יש מנגנון דומה להעברת גירוד מכני, ושהגוף כולל מערכת ייעודית לתחושה מסוג זה״.
