תחלואה מוקדמת ממחלת האסתמה נמצאה בעבר כמקושרת לאסתמה עיקשת בקרב ילדים בגיל הרך המתייצגים עם צפצופים; עם זאת, לא ידוע האם שימוש במסלולים שונים להשגת שליטה על המחלה בסמוך לזמן מתן האבחנה עשויים להשפיע על הפוגה (רמיסיה) בעתיד. בכתב העת European Respiratory Journal פורסם מחקר עוקבה רטרוספקטיבי רב-מרכזי שבחן את הקשר בין שימוש במסלולים לשליטה על אסתמה שנתיים לאחר האבחנה בקרב ילדים בגיל הרך והפוגה מן המחלה לאחר מכן.
במחקר נכללו 48,687 ילדים החולים באסתמה מארבעה מחוזות בקנדה שאובחנו לפני גיל 5 ונולדו בין השנים 1990-2013, וסבלו ממחלה פעילה ממושכת לאחר האבחנה. הגדרת מחלה פעילה ממושכת כללה ביקור רפואי אחד או טיפול תרופתי לאסתמה בתקופה של 6 חודשים, בלפחות ארבע מתוך שש התקופות שלאחר האבחון. המעקב החל 3 שנים לאחר האבחון. הפוגה הוגדרה כשנתיים רצופות ללא בקשת תרופות או ביקורים רפואיים בגין אסתמה או מצבים דמויי אסתמה לאחר ההצטרפות לעוקבה. מסלולי שליטה על אסתמה, שאומתו במהלך ארבע תקופות של 6 חודשים לאחר אבחון, סווגו לקטגוריות הבאות: "שליטה מלאה", "שיפור בשליטה", "החמרה בשליטה", "ללא שליטה כלל" ו"שליטה משתנה".
שיעור ההפוגה המאוחד היה 8.91 למאה שנות אדם. בהשוואה לילדים שהיו בשליטה מלאה, שליטה ירודה על אסתמה הייתה מקושרת ליחסי סיכונים נמוכים יותר להפוגה בארבעת המסלולים אחרים: שיפור בשליטה, שליטה משתנה, החמרה בשליטה וללא שליטה כלל. לסיכום, מסלולי שליטה על אסתמה שנתיים לאחר אבחון בגיל הרך היו מקושרים להפוגה, והדגישו את הרלוונטיות הקלינית של תיעוד מסלולי השליטה בשלב מוקדם של החיים.
