רופאים הבחינו כבר לפני עשרות שנים כי פצעים באזור הפנים נוטים להותיר הרבה פחות צלקות בהשוואה לפציעות חמורות בשאר חלקי הגוף. תופעה מרתקת זו תואמת לחלוטין לעקרונות אבולוציוניים בסיסיים: ריפוי מהיר של פציעות גוף נועד בראש ובראשונה למנוע מוות כתוצאה מאובדן דם או זיהום, בעוד שריפוי אזור הפנים נועד לשמר בקפידה את התפקוד המורכב של העור ושל איברי החישה.
המחקר פורץ הדרך, אשר נערך על מודלים של עכברים ופורסם בכתב העת המדעי היוקרתי Cell, מציע אפשרויות רפואיות חדשות למניעה וטיפול בצלקות בכל רחבי הגוף האנושי.
מעבר לפגיעה האסתטית המוכרת, צלקות יוצרות נטל בריאותי כבד ומשמעותי על מטופלים רבים. הן מגבילות את התפקוד התקין של הרקמה, גורמות במקרים מסוימים לכאב כרוני קשה, ותורמות להתפתחות של מחלות שונות. למעשה, "הצטלקות" של איברים פנימיים, תהליך רפואי הדומה לצלקת בעור ומוכר גם בשם פיברוזיס, אחראית ל-45% ממקרי המוות בארצות הברית, תוך פגיעה קטלנית באיברים חיוניים במיוחד כמו הריאות, הכבד והלב. למרות שצלקות באזור הפנים לרוב אינן מסכנות חיים באופן ישיר, הן עדיין חלשות ונוקשות יותר מעור בריא, וחסרות בלוטות זיעה וזקיקי שיער, מה שמגביל את יכולת ויסות החום הטבעית של הגוף.
מייקל לונגקר, פרופסור לכירורגיה במוסד האקדמי והמחבר הבכיר של המחקר, מסביר את ההיגיון מאחורי התופעה: ״הפנים הם אזור הנדל״ן היוקרתי ביותר של הגוף. אנחנו חייבים לראות, לשמוע, לנשום ולאכול. לעומת זאת, פציעות בגוף חייבות להחלים במהירות. הצלקת שנוצרת אולי לא תיראה או תתפקד כמו רקמה רגילה, אבל סביר להניח שעדיין תשרוד כדי להתרבות״.
למרות תצפיות המנתחים לאורך השנים, המנגנון הביולוגי העומד מאחורי כך נותר בגדר תעלומה, עד כה. דירק וואן, פרופסור נוסף לכירורגיה בסטנפורד, ציין: ״הפנים והקרקפת ייחודיים מבחינה התפתחותית. רקמות מהצוואר ומעלה מתפתחות מסוג תאים בעובר המוקדם הנקראים תאי הרכס העצבי. במחקר זה זיהינו מסלולי ריפוי ספציפיים בתוך תאים יוצרי צלקת הנקראים פיברובלסטים, אשר מקורם באותו רכס עצבי, ומצאנו שהם מניעים סוג ריפוי רגנרטיבי הרבה יותר״.
כאשר החוקרים הפעילו את המסלול הייחודי הזה בחלק קטן מאותם פיברובלסטים סביב פצעים קטנים בבטן או בגב של עכברי המעבדה, תהליך ההחלמה דמה לריפוי טבעי של פצעי פנים או קרקפת, עם הפחתה משמעותית ביותר בהיווצרות הצלקת.
המחקר הובל בשיתוף פעולה הדוק גם על ידי החוקרים מישל גריפין ודאיין לי. דאיין לי הוסיף וסיכם: ״רבים מהמחברים של מאמר זה הם עמיתים רופאים ומדענים. הפרויקט הזה קיבל השראה מדברים שראינו אצל המטופלים שלנו במרפאה. פצעי פנים באופן כללי מחלימים עם פחות צלקות. רצינו להבין, מבחינה מנגנונית, למה זה קורה״.
