אנשים הנושאים ב-DNA שלהם גרסה ספציפית של גן המכונה APOE2 נוטים לחיות שנים ארוכות יותר, ובמקביל נהנים מסיכון מופחת משמעותית לחלות במחלת האלצהיימר. הקהילה המדעית מכירה את היתרון ההישרדותי הברור הזה כבר שנים רבות, אך הסיבה הביולוגית המדויקת שעומדת מאחוריו נותרה עד כה בגדר תעלומה מוחלטת.
כעת, מחקר חדש של מכון באק לחקר ההזדקנות, אשר פורסם בכתב העת Aging Cell, מציע הסבר מרתק לתופעה. הממצאים מצביעים על כך שגרסת ה-APOE2 מסייעת לתאי העצב במוח להגן על ה-DNA שלהם ביעילות גבוהה, ועל ידי כך להימנע ממצב של הזדקנות תאית (מצב ביולוגי לקוי שבו התאים צוברים נזקים ומפסיקים לתפקד כראוי, אך עדיין נותרים חיים). תופעה ביולוגית זו הופכת לנפוצה הרבה יותר ככל שאנו מתבגרים, והיא נחשבת למצב שעשוי לתרום לניוון עצבי (פגיעה הדרגתית ומתמשכת בתפקוד של תאי המוח).
תוצאות המחקר מצביעות על תפקיד מרכזי של הגן שחורג הרבה מעבר למעורבות המוכרת והמסורתית שלו בהעברת כולסטרול ברחבי הגוף. החוקרים מציעים כי הגרסאות השונות של הגן עשויות להשפיע על יכולתם של תאי המוח לשמר ולתקן את החומר התורשתי שלהם לאורך זמן.
״אנו יודעים מזה שנים שנושאי גן ה-APOE2 נוטים לחיות יותר ונהנים מסיכון נמוך יותר לאלצהיימר, אך מנגנון ההגנה היה בבחינת קופסה שחורה", מסבירה המחברת הבכירה של המחקר במכון באק. ״העבודה שלנו מראה שתאי עצב בעלי הגן הזה טובים הרבה יותר במניעה ובתיקון של נזקי ה-DNA, והם מתנגדים לתוכנית ההזדקנות התאית שמניעה חלק ניכר מההידרדרות בגיל המאוחר. הממצאים שלנו מצביעים על כיוונים טיפוליים חדשים לחלוטין.״
הגן הספציפי הזה מופיע בקרב בני אדם בשלוש צורות נפוצות: APOE2, APOE3, ו-APOE4. למרות שהגרסאות הללו נבדלות זו מזו בסך הכל בשתי חומצות אמינו (אבני הבניין הבסיסיות של החלבונים בגוף), הן קשורות להשפעות שונות לחלוטין על תהליך הזדקנות המוח. לשם השוואה, הגרסה המוכרת כ-APOE4 מהווה את גורם הסיכון הגנטי החזק והמוכר ביותר להתפתחות אלצהיימר בגיל מבוגר (לרוב לאחר גיל 65). לעומתה, גרסת ה-APOE2 נקשרה שוב ושוב במחקרים בקרב אוכלוסיות רחבות לתוחלת חיים ארוכה ולסיכון מופחת משמעותית לשיטיון.
