"שבת, 6:30 בבוקר, המוקד הארצי של איחוד הצלה מזניק אותי, וישר מהמיטה עפתי לדרום המדמם באמבולנס של איחוד הצלה. הבטן מתהפכת, טילים באוויר, תחושה לא טובה מקננת, אבל לא היה לי מושג שאני בדרך לגיהינום. רק כשהתקרבתי לעוטף, התחילו להתברר לי מימדי האסון", מספר אביטן על האירועים בכפר עזה בבוקר יום שבת. "כאוס עצום, פצועים, הרוגים, גופות, מראות שאני לא אשכח בחיים. אנשים צועקים לעזרה ואין מושיע. עשן מתיימר מכל פינה, פיצוצים אדירים בשמיים, יריות, טירוף. חילצנו אנשים תחת אש וניסנו לסייע לכל מי שרק יכולנו.
"בכניסה לכפר עזה פגשתי את ש', חייל/ מפקד/ מלאך מיחידה מובחרת. היו סביבו פצועים וטיפלנו בהם יחד עם עוד כמה חיילים. הסתכלתי עליו והוא עלי ומבלי לדבר הבנו שאנחנו לבד במערכה. הוא אמר לי: ״'אתה צמוד אלינו. אם תהיה היתקלות אתה נשאר ואני מוציא אליך פצועים', וכך היה. הוא והחיילים שאיתו נעלמו אל תוך מסך העשן שהסתיר את כפר עזה, ואני ושאר המלאכים הכתומים מאיחוד הצלה המתנו בחוץ.
"ואז, סיוט שלא נגמר, הם התחילו להוציא אלינו המון אזרחים וחיילים פצועים, פצועים קשה, בקצב מטורף, פציעות איומות, כאלה שאתה לא מתכונן אליהן. המלחמה בעיצומה. עבדנו בלי הפסקה, תחת אש, כדי לייצב את הפצועים ולהעביר אותם למסוקים צבאיים. לא היתה אפשרות לפנות אותם באמבולנסים. הסביבה שרצה רוצחים אכזריים שירו לכל עבר ללא הפסקה.
"הדקות מתחלפות לשעות, ואתה בכלל לא מבין או קולט מה קורה, איפה אתה נמצא ושכדורים שורקים לך מעל הראש. בסביבות 19:00, ש' וחייל נוסף מגיעים לכיווני עם שני תינוקות על הידיים. 'מצאנו אותם', הוא אמר לי, 'ההורים שלהם כנראה נרצחו או נחטפו. סומך עליך שתציל אותם'. שנייה אחרי ש' כבר נעלם חזרה אל התופת של כפר עזה ואני מצאתי את עצמי עם שני תינוקות על הידיים.
"הטילים שורקים מעלינו, קרבות עזים בכל פינה והמתוקים האלה בוכים בלי הפסקה. הנחתי שהם לא אכלו כלום מהבוקר ובהתחשב בנסיבות הצלחתי לארגן להם רק מים. אחד החובשים שהיה איתי עזר לי והחזיק אחד מהם. נתנו להם לשתות והם פשוט גמעו את המים בשנייה. זה הרגיע אותם קצת.
"התינוק שהחזקתי חיבק אותי, חיבק חזק, דחף את הראש שלו עמוק לחזה שלי ולא הסכים לשחרר. כנראה הוא סוף סוף הרגיש מעט בטוח אחרי שעות ארוכות של תופת. לעולם לא אצליח לתאר את התחושות באותם רגעים. זה היה מרגש, זה היה נורא. בדקנו שהם בסדר ושהם לא נפצעו במהלך היום, ולאחר מכן דאגנו שיעבירו אותם ל'סורוקה', שם יחברו אליהם עובדים סוציאליים.
"המשכנו לפצועים הבאים. חיות הטרף של החמאס טבחו בקדושים האלה וחלק מהפצועים היו במצב קשה מאוד. לא היתה לנו הפריווילגיה לעצור לרגע, המצב היה נורא, נלחמנו על כל פצוע, לא אפשרנו שהם ימותו לנו בידיים. השמש שקעה וזרחה, ושוב שקעה וזרחה ואנחנו בשטח, גמורים, צמאים, רעבים, אבל לא מוותרים.
"לאחר שלושה ימים חזרתי הביתה, מנסה לישון, עוצם עיניים והכל חוזר אליך בבום. המראות, הריחות, הקולות, מתהפך מצד לצד ולא מוצא מנוח. התקלחתי, החלפתי בגדים, קניתי במכולת ליד הבית כמה דברים שקבוצת חיילים שהיתה איתנו ביקשה ממני וחזרתי אל התופת.
"בדצמבר הקרוב", מסכם אביטן, אני מתגייס, ואם עד עכשיו לא החלטתי לאן, עכשיו אני כבר יודע – חיל הרפואה!".
