דלקת מפרקים ניוונית (מחלה שכיחה הגורמת לשחיקה הדרגתית ומתמשכת של סחוסי המפרק) באזור הירך פוגעת במיליוני אנשים ברחבי העולם, ומהווה גורם מרכזי לכאב ארוך טווח ולמוגבלות בקרב האוכלוסייה. באופן שגרתי, ביצוע פעילות גופנית היא אחת ההמלצות המרכזיות והראשונות שניתנות למטופלים אלו, וזאת במטרה להפחית את התסמינים השונים ולשמור על יכולת התנועה הטבעית של המפרק הפגוע.
עם זאת, חוקרים מאוניברסיטת סידני ומאוניברסיטת מלבורן שבאוסטרליה מצאו כי בעוד שפעילות גופנית מובילה לשיפורים ממוצעים קטנים ברמת הכאב ובתפקוד הפיזי של אנשים המתמודדים עם דלקת מפרקים ניוונית בירך, ייתכן שהישגים אלו אינם גדולים מספיק כדי לחולל הבדל משמעותי ומורגש בחייהם של המטופלים.
בסקירת Cochrane החדשה ניתח צוות המחקר, אשר כללה 18 ניסויים קליניים שונים שהקיפו יחד 1,368 משתתפים בסך הכל. מרבית המשתתפים במחקרים אלו היו נשים (63%), וטווח הגילים שלהם נע בין 53 ל-74. החוקרים מציינים בהקשר זה כי בשל התפלגות הגילים הספציפית הזו, ייתכן שהתוצאות לא יהיו תקפות באותה מידה עבור מבוגרים בקבוצות גיל צעירות יותר.
תוכניות האימונים השונות שנבדקו במסגרת הניסויים היו מגוונות מאוד ונבדלו זו מזו באופן ניכר. משך התוכניות נע מפרק זמן של שבועיים ועד ל-52 שבועות מלאים, והן כללו בתוכן סוגים שונים של פעילות, כגון תרגילי חיזוק למערכת השרירים, פעילות אירובית קבועה, וכן גישות טיפוליות המשלבות תרגול של גוף ונפש.
כאשר החוקרים השוו את השפעת הפעילות הגופנית לעומת טיפול רפואי שגרתי או לחלופין היעדר טיפול כלל, הם מצאו כי הפעילות הגופנית ככל הנראה הפחיתה את רמת הכאב של המטופלים בכ-7 נקודות בממוצע, על פני סולם מדידה של 100 נקודות. על פי מומחים בתחום הרפואה, בדרך כלל נדרשת הפחתה של 12 נקודות לפחות כדי שמטופלים יבחינו בשיפור משמעותי בחיי היומיום שלהם.
לאור הממצאים, החוקרים מזהירים ומדגישים כי עדיין יש צורך באיסוף של ראיות חזקות ומוצקות יותר בטרם יהיה ניתן להסיק מסקנות סופיות וחותכות לגבי מידת היעילות של פעילות גופנית עבור אוכלוסיית מטופלים זו.
