כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה באזורים בעלי הכנסה גבוהה כמו אירופה וארצות הברית אובחנו עם הפרעה אוטואימונית אחת או יותר. דוגמאות למחלות כאלה הן דלקת מפרקים שגרונית, פסוריאזיס, טרשת נפוצה, זאבת וסוכרת מסוג 1. למרות שמחקרים קודמים העלו כי קיים קשר בין חלק מההפרעות הללו לבין סיכון גבוה יותר למחלות לב וכלי דם, מחקרים אלה היו לעתים קרובות קטנים מדי והוגבלו למצבים אוטואימוניים ספציפיים או מחלות לב וכלי דם ספציפיות מכדי להסיק מסקנות חותכות על הצורך במניעת מחלות לב וכלי דם בקרב חולים עם מחלות אוטואימוניות.
בקונגרס השנתי של האגודה האירופית לקרדיולוגיה שנערך בברצלונה, צוות מחקר בינלאומי בראשות האוניברסיטה הקתולית לובן הציג את התוצאות של חקירה אפידמיולוגית יסודית של קשרים אפשריים בין תשע עשרה מההפרעות האוטואימוניות הנפוצות ביותר ומחלות לב וכלי דם. תוצאות המחקר מראות כי חולים עם מחלה אוטואימונית נמצאים בסיכון גבוה משמעותית (בין פי 1.4 ל-3.6, תלוי באיזה מצב אוטואימוני) לפתח מחלות לב וכלי דם מאשר אנשים ללא הפרעה אוטואימונית. סיכון עודף זה דומה לזה של סוכרת מסוג 2, גורם סיכון ידוע למחלות לב וכלי דם. המחקר מראה לראשונה כי סיכונים קרדיווסקולריים משפיעים על כלל המחלות האוטואימוניות כקבוצה של הפרעות, ולא על הפרעות ספציפיות בנפרד.
במאמר המחקר (שיתפרסם בכתב העת The Lancet) מראים המחברים כי הקבוצה של תשע עשרה ההפרעות האוטואימוניות שהם חקרו אחראית לכ-6% מהאירועים הקרדיווסקולריים. חשוב לציין, סיכון קרדיווסקולרי עודף נראה בכל ספקטרום מחלות הלב וכלי הדם, מעבר למחלות לב כליליות קלאסיות, כולל מחלות לב הקשורות לזיהום, דלקת בלב, כמו גם מחלות לבביות טרומבואמבוליות וניווניות, דבר המצביע על כך שההשלכות של אוטואימוניות על בריאות הלב וכלי הדם צפויות להיות רחבות בהרבה ממה שחשבו בתחילה.
