גיל המעבר כולל בתוכו מגוון של שינויים (גופניים, נפשיים, מערכות יחסים) ודורש הסתגלות. בניגוד לסברה, הפיזיולוגיה הנ"ל איננה מסמלת בהכרח את סופם של החיים המיניים והתפקוד המיני של המטופלת.
במחקר שפורסם בכתב העת the Journal of The North American Menopause Society העריכו החוקרים את המשתנים הקשורים בסיכון לאי תפקוד מיני נשי (female sexual dysfunction) והפרעות מיניות אחרות על מנת לבחון האם טיפול הורמונלי מנופאוזלי (בגל המעבר) מפחית את הסיכון ומשנה התנהגויות מיניות.
במחקר התצפיתי שנערך השתתפו 210 נשים בגילאים 45-55 שחולקו לשתי קבוצות: נשים המשתמשות בטיפול הורמונלי מנופאוזלי (107 נשים) וקבוצת ביקורת של נשים שלא קיבלו טיפול הורמונלי (103 נשים).
נעשה שימוש במידע דיאגנוסטי וסטטיסטי מתוך המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DCM5), על מנת להעריך אי תפקוד מיני. הערכה של בעיות בתפקוד המיני נעשתה באמצעות שאלון תפקוד מיני (CSFQ). בנוסף, נאמדה תדמית גופנית באמצעות שאלון תדמית גוף. טיב היחסים נאמד באמצעות שאלון well match relationship.
החוקרים מצאו שנשים המטופלות באמצעות טיפול הורמונלי היו בעלות תדמית גוף טובה יותר במהלך פעילות מינית, תפקוד מיני טוב יותר בכל התחומים למעט תשוקה/עניין, איכות מערכות יחסים טובה יותר ושיעור נמוך יותר של אי תפקוד מיני או תלונות מיניות (למעט בעיות גירוי).
אולם, אפקטים בדיווח עצמי של טיפול הורמונלי על התנהגויות מיניות הראו שהטיפול ההורמונלי לא שיחק תפקיד משמעותי.
נשים בעלות השכלה תיכונית, נשים בעלות השכלה גבוהה ונשים עם מספר מרובה של פרטנרים, היו בסיכון נמוך יותר לאי תפקוד מיני. זאת, בניגוד לנשים עם התנהגות חרדתית יותר במהלך פעילות מינית ועם תסמינים מנופאוזליים חמורים יותר שהיו בסיכון מוגבר לבעיות בתפקוד המיני. השימוש בטיפול הורמונלי לא היה באסוציאציה לסיכון מוגבר לאי תפקוד מיני.
מסקנת החוקרים היתה שבקרב נשים במעבר למנופאוזה, ההתנהגויות המיניות היו שונות בקרב מי שנטלה טיפול הורמונלי לעומת מי שלא נטלה טיפול הורמונלי. אולם, במחקר חתך תצפיתי זה, השימוש בטיפול הורמונלי לא היה באסוציאציה לשינוי בתפקוד המיני, להנמכת הסיכון לאי תפקוד מיני או הפרעות מיניות אחרות.
