מטרת המחקר הייתה להשוות את היעילות של פעילות גופנית ליעילות של טיפול תרופתי עם נוגדי דיכאון נפוצים מבחינת הפחתת תסמינים אצל מטופלים בגיל 65 ומעחה, עם תסמינים המתאימים לאבחנת דיכאון.
סך הכל 347 מטופלים בגיל 65 ומעלה עם תסמיני דיכאון נבחרו באופן אקראי להשתתף בתוכנית מבוקרת של פעילות גופנית או להיות מטופלים עם טיפול תרופתי שגרתי נגד דיכאון בבקרת רופא המשפחה שלהם.
תוצאות המחקר הראו כי ההיארעות המצטברת של שיפור בתסמיני דיכאון בקבוצת הפעילות הגופנית (PA) לאחר חודש לא הייתה שונה באופן משמעותי מזו אשר הודגמה בקבוצת הטיפול התרפותי השגרתי (AT). יחד עם זאת, חלקם היחסי של מטופלים שהראו שיפור משמעותי היה גבוה משמעותית בקבוצת הטיפול השגרתי (60.6% ו-49.7%) בהשוואה לקבוצת הפעילות הגופנית (45.6% ו-32.9%) לאחר 3 ו-6 חודשים, בהתאמה.
כמו כן, שיעור הנשירה מהמחקר היה גבוה יותר בקבוצת ה-פעילות הגופנית (39.2% ו-58.2%) בהשוואה לקבוצת הטיפול השגרתי (22.6% ו-40%) לאחר 3 ו-6 חודשים, בהתאמה, אך שיעור המשתתפים אשר סבלו מהשפעות שליליות היה גבוה יותר בקבוצת הטיפול השגרתי (8.9% לעומת 22.5%).
החוקרים סיכמו כי על אף שהודגם שיפור ראשוני דומה בשתי קבוצות המחקר, טיפול שגרתי היה מועיל יותר בשלב אמצע הטיפול, על אף שהוביל ליותר תופעות לוואי שליליות.
