ריצה

רוצים להפחית את הסיכון לפציעות בעת ריצה? הקטינו את הטיית הגוף קדימה

זווית ההטיה של פלג הגוף העליון בזמן ריצה משפיעה על הסיכון לפציעה, כך עולה ממחקר שנערך באוניברסיטת קולורדו

ריצה. אילוסטרציה

אנשים רבים מתייחסים לריצה כאל פעילות המתרחשת בעיקר מהמותניים ומטה. עם זאת, מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת קולורדו הראה שהזווית של פלג הגוף העליון בעת ריצה משפיעה מאוד על צורת הריצה ועל הסיכוי לפציעות, ושעדיף לא להטות את פלג הגוף העליון קדימה יתר על המידה בעת הריצה. הסיבה לכך היא שהרגליים פוגעות בעוצמה רבה יותר בקרקע כאשר רוכנים קדימה בזמן ריצה. בנוסף, הישענות מוגזמת קדימה מפעילה לחץ על הירכיים, הברכיים, וכפות הרגליים, דבר שמוביל לפציעות של שימוש יתר.

המחקר, המופיע בכתב העת Human Movement Science בוחן את ההשפעות של זווית הכיפוף קדימה של פלג הגוף העליון בזמן ריצה. החוקרים גילו כי אפילו שינויים קטנים בכיפוף פלג הגוף העליון הם בעלי השפעה משמעותית על התנועה של הגפיים התחתונות ועל העוצמה בה הן פוגעות בקרקע בזמן הריצה. למרות שהריצה אינה מערבת באופן משמעותי את הגו, הזרועות, והראש, חלקי גוף אלה מהווים כ-68% מהמסה שלו.

כדי לבדוק את ההשפעות של כיפוף הגו על הריצה, החוקרים היו צריכים למצוא דרך שבה הרצים יחזיקו את פלג גופם העליון בזוויות ספציפיות מבלי לפגוע בנוחות הריצה. הם השתמשו ביתד פלסטיק שהוצבה מאחורי ראשם של הרצים על הליכון, אשר גרמה להם להתכופף קדימה כדי שלא תפגע בהם. ככל שהיתד היתה גבוהה יותר, כך הרצים התכופפו פחות, ופלג הגוף העליון שלהם היה ישר יותר. ככל שהיתד היתה נמוכה יותר, הרצים רכנו יותר קדימה.

במחקר השתתפו רצים חובבנים ללא פציעות בין הגילאים 18 עד 23. כל מתנדב רץ מרוצים קצרים של 15 שניות במהירות של 3 מטר לשנייה. המתנדבים רצו ברכינה הרגילה שלהם, וגם בכיפוף פלג הגוף העליון בזוויות של 10, 20, ו-30 מעלות.

החוקרים הניחו שככל שרוכנים יותר קדימה יותר, הרגל צריכה להתארך יותר כדי למנוע ממסת הגוף לצאת מחוץ לאזור התמיכה, וכתוצאה מכך, קצב הצעדים יעלה, אולם התוצאות היו לא צפויות. הקשר בין קצב הצעדים ואורך הצעדים היו הפוך – אורך הצעדים התקצר וקצב הצעדים עלה. אורך הצעד הממוצע של הרצים התקצר ב-12 ס"מ ואילו קצב הצעדים עלה מ-86.3 ל-92.8 צעדים בדקה. בנוסף, ברכינה קדימה, המרחק אותו עוברת כף הרגל מעבר לאגן עלה ב-28%. תופעה זו, שבה כף הרגל נוחתת רחוק מהאגן, גורמת למפרקים להיות במנח שאינו מסייע להניע את הגוף קדימה בזמן ריצה, ויכולה לגרום לפציעות שונה בברך, אגן, וכף הרגל.

החוקרים סבורים שכף הרגל נוחתת הרחק מהאגן בשל העובדה שכפות הרגליים של הרצים נמצאות פחות זמן באוויר בין צעדים כשהם רוכנים קדימה. הגוף שלהם נע פחות זמן קדימה כשהם באוויר, ולכן הרצים צריכים לבצע מספר גדול יותר של צעדים קטנים. חוסר יעילות בריצה מונע פיזור טוב של אנרגיה, גורם לרץ לעשות שימוש מוגזם בשרירים מסויימים כפיצוי, והדבר מוביל לפציעות. החוקרים העלו סיבות אפשריות נוספות לכך שרכינה קדימה מקשה על גופו של הרץ, ויוצרת חוסר איזון שמגביר את הסיכון לפציעות. הישענות קדימה גם משנה את המיקום של כף הרגל ואת תנוחת הרגליים וגורמת להן לפגוע בקרקע בעוצמה רבה יותר. הרצים שרכנו קדימה גם כופפו יותר את האגן ואת מפרקי הברכיים.

לסיכום, החוקרים אומרים שהטיית הגוף קדימה נחוצה כדי לאפשר האצה ראשונית בתחילת הריצה, אולם לאחר מכן הרץ צריך להיות מודע למצב גופו העליון ולא להיכנס להטיית יתר כדי להימנע מפציעות, ויש גם לקחת בחשבון שכשמתעייפים, יש נטייה מוגברת לרכון קדימה.

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

0:00
0:00