ריטוקסימב לעומת ציקלוספורין לטיפול בנפרופתיה ממברנית

תפקוד חריג של תאים מסוג B משחק תפקיד בנפרופתיה ממברנית – Membranous Nephropathy. ירידה בספירת תאי ה-B בעזרת ריטוקסימב יכולה להוות טיפול שיעילותו אינה פחותה בהשוואה לציקלוספורין להשראה ושמירה על נסיגה, חלקית או מלאה, של הימצאות חלבון בשתן בחולים אלה.

החוקרים הקצו באופן אקראי מטופלים עם נפרופתיה ממברנית, חלבון ושתן בכמות של 5 ג' ל-24 שעות ומעלה ועם פינוי קראטינין של לפחות 40 מ"ל לדקה ל-1.73 מטר בריבוע לשטח גוף ושקיבלו טיפול ב-Angiotensin system blockade למשך של לפחות שלושה חודשים טרם למחקר, לקבל ריטוקסימב (שתי מנות, 1,000 מ"ג כל אחת ו-14 יום בין מנה למנה; במקרה של תגובה חלקית ניתנה עוד מנה לאחר 6 חודשים) או ציקלוספורין פומי (מנה התחלתית של 3.5 מ"ג/ק"ג/יום למשך 12 חודשים).

החוקרים עקבו אחרי המטופלים במשך 24 חודשים. התוצא העיקרי היה שילוב של נסיגה חלקית או מלאה של הפרשת החלבון בשתן לאחר 24 חודשים. בנוסף החוקרים העריכו ממצאים מעבדתיים ואת בטיחות הטיפול.

בסך הכל 130 מטופלים עברו הקצאה אקראית. לאחר 12 חודשים, 39 מתוך 65 מטופלים (60%) שקיבלו ריטוקסימב ו-34 מתוך 65 (52%) שקיבלו ציקלוספורין עברו נסיגה מלאה או חלקית (הבדל של 8% בסיכון, רווח בר-סמך 95%: -9 – 25, p=0.004 לחוסר נחיתות).

לאחר 24 חודשים, 60% מהמטופלים שטופלו בריטוקסימב ו-20% מהמטופלים שטופלו בציקלוספורין היו בנסיגה מלאה או חלקית (הבדל של 40% בסיכון, רווח בר-סמך 95%: 25-50, p<0.001 לחסר נחיתות ולעליונות הטיפול).

בקרב מטופלים בנסיגה עם נוגדנים חיוביים ל-Anti-phospholipase A2 Receptor, הירידה בנוגדנים העצמיים כנגד נוגדנים אלה היתה מהירה וגדולה יותר בקבוצת הריטוקסימב בהשוואה לקבוצת הציקלוספורין. תופעות לוואי רציניות התרחשו ב17% בקבוצת הריטוקסימב וב-31% בקבוצת הציקלוספורין (p=0.06).

לסיכום, היעילות של ריטוקסימב אינה נחותה בהשוואה לציקלוספורין כאשר מודדים נסיגה חלקית או מלאה של חלבון בשתן בתקופה של 12 חודשים והיא אף עליונה בשמירה על נסיגה זו לאחר 25 חודשים בחולים עם נפרופתיה ממברנית.

מקור:

Fervenza F.C et al (2019). N Engl J Med 2019; 381:36-46;