צלקת שנשארת אחרי ניתוח עלולה לפגוע באיכות החיים. אחד הרעיונות לצמצם אותה הוא הזרקה מונעת של בוטולינום טוקסין מסוג A, החומר המוכר בעיקר בשם המסחרי בוטוקס (רעלן שמרפה שרירים באופן זמני), בזמן הניתוח או אחריו. סקירה חדשה שפורסמה בכתב העת Aesthetic Surgery Journal ריכזה את המחקרים בנושא, בשיטה של סקירה שיטתית (חיפוש מסודר של כל המחקרים הרלוונטיים לפי כללים קבועים מראש). המסקנה: יש עדות ברמת ודאות בינונית לכך שהטיפול מצר את הצלקת. אבל שאלות רבות עדיין פתוחות, למשל מתי להזריק, באיזה מינון, באיזה עומק ובאילו אזורים בגוף.
החוקרים חיפשו בארבעה מאגרי מידע רפואיים, עד ינואר 2026, ניסויים השוואתיים שבדקו מתן בוטוקס בזמן הניתוח או אחריו. הם מצאו 17 מחקרים, שכללו 456 משתתפים ו-656 אזורי טיפול. את התוצאות איחדו במטא-אנליזה (שיטה סטטיסטית שמאחדת נתונים מכמה מחקרים לתוצאה משותפת). הם גם בדקו אם גודל ההשפעה משתנה לפי שלושה גורמים: מתי ניתנה ההזרקה, כמה חומר הוזרק לכל סנטימטר ובאיזה אזור בגוף נמצאת הצלקת.
לכל ממצא צורפה הערכה של רמת הוודאות, כלומר עד כמה אפשר לסמוך עליו. הטיפול שיפר שלושה מדדים. רוחב הצלקת, שנמדד באופן אובייקטיבי, קטן, ורמת הוודאות של הממצא הזה הוגדרה בינונית. גם ציונים כוללים, שמשלבים כמה מדדים, שנתנו רופאים למראה הצלקת השתפרו, אבל בוודאות נמוכה. שיפור נמצא גם בסולם חזותי שבו רופאים מדרגים את הצלקת על קו רציף. כאן הוודאות נמוכה מאוד.
השאלה המסקרנת היא העיתוי. בדיקה סטטיסטית מקדימה, שהתבסס על האופן שבו כל מחקר הגדיר את עיתוי ההזרקה, הצביע על השפעה גדולה יותר כשההזרקה נדחתה לשלב מאוחר יותר מאשר כשניתנה מיד. ההשפעה של הזרקה מאוחרת נראתה גדולה יותר, וגם רמת הוודאות שלה הייתה גבוהה יותר: בינונית, לעומת נמוכה בהזרקה מיידית. ההבדל לא חד משמעי. מחקרים שהשוו ישירות עיתויים שונים באותו אזור בגוף הגיעו לממצאים סותרים.
העיתוי ומיקום הצלקת בגוף הסבירו יחד 81 אחוזים מהשונות בתוצאות בין המחקרים. ההשפעה הגדולה ביותר נמצאה בצלקות בחזה, והקטנה ביותר באזורים עדינים בפנים.
