חוקרים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד זיהו מולקולה טבעית שמחקה חלק מההשפעות של סמגלוטייד, התרופה המוכרת בשם אוזמפיק, על ירידה במשקל. בניסויים בבעלי חיים, המולקולה הפחיתה את התיאבון ואת משקל הגוף, ובאותו הזמן נמנעה מכמה תופעות לוואי מוכרות של אוזמפיק, כמו בחילות, עצירות ואיבוד מסת שריר.
המולקולה, שכונתה BRP, פועלת במסלול ביולוגי שונה אך קרוב, ומפעילה קבוצות נפרדות של תאי עצב במוח. החוקרים מציינים כי ייתכן שהיא תאפשר שליטה מדויקת יותר בתיאבון ובחילוף החומרים.
״הקולטנים שאוזמפיק פועל עליהם נמצאים במוח, אך גם במעי, בלבלב וברקמות נוספות״, הסבירה ד״ר קתרין סוונסון, פרופסור חבר לפתולוגיה. ״לכן לאוזמפיק יש השפעות רחבות, ובהן האטה של מעבר המזון במערכת העיכול והורדת רמות הסוכר בדם. לעומת זאת, BRP פועלת באופן ספציפי בהיפותלמוס, האזור במוח השולט בתיאבון ובחילוף החומרים״.
סוונסון, החוקרת הבכירה של המחקר שפורסם בכתב העת Nature, הקימה גם חברה שמתכננת להתחיל בקרוב ניסויים קליניים בבני אדם.
הגילוי נשען במידה רבה על בינה מלאכותית. החוקרים התמקדו בקבוצה גדולה של מולקולות הקרויות פרהורמונים, מולקולות שאינן פעילות בתחילה אך עשויות להתפצל לקטעים קטנים יותר, פפטידים, וחלקם מתפקדים כהורמונים המשפיעים על חילוף החומרים במוח ובגוף. זיהוי הפפטידים השימושיים בשיטות מעבדה מסורתיות נחשב למשימה מורכבת מאוד.
כדי לצמצם את החיפוש, הצוות פיתח כלי ממוחשב בשם פפטיד פרדיקטור, שסרק את כל 20,000 הגנים המקודדים לחלבון בגוף האדם וזיהה מקומות חיתוך אפשריים של פרהורמונים. כך הצטמצמה הרשימה ל-373 חלבונים מועמדים, ומתוכם נחזו 2,683 פפטידים אפשריים. החוקרים בחרו 100 מהם, כולל GLP-1, ובחנו את השפעתם על תאי מוח שגודלו במעבדה.
כצפוי, GLP-1 הגביר משמעותית את פעילות תאי העצב, אך פפטיד קטן בהרבה, המורכב מ-12 חומצות אמינו בלבד, יצר תגובה חזקה אף יותר והגביר את הפעילות פי עשרה בהשוואה לתאי ביקורת. הפפטיד הזה, BRP, נקרא על שם המולקולה המקורית שממנה הוא נגזר.
