בעוד חלק מהילדים נצמדים בעיניהם דווקא לעצב, אחרים מאבדים את תשומת הלב לשמחה. החוקרים מאוניברסיטת בינגהמטון שבמדינת ניו יורק מצאו שדיכאון משפיע על האופן שבו ילדים מגיבים להבעות פנים רגשיות, ושהדפוס הזה משתנה לפי ההיסטוריה המשפחתית.
צוות מכון הפרעות מצב הרוח באוניברסיטה עוקב אחרי האופן שבו דיכאון מתפתח בילדות ובגיל ההתבגרות, ובוחן כיצד גורמים כמו היסטוריה משפחתית וחוויות רגשיות תורמים לסיכון עתידי. מתוך זיהוי מוקדם של דפוסים כאלה מקווים החוקרים לשפר את היכולת למנוע דיכאון לפני שהוא מחמיר. ברנדון גיב, מנהל המכון, מסביר כי בילדות הפגיעות עדיין מתגבשות, ולכן אפשר ״לתפוס דברים בזמן שהם מתפתחים, במקום לחקור אותם רק כשהם כבר שם ויציבים״.
המחקר עקב אחרי 242 ילדים ואמהותיהם במשך שנתיים, עם מפגשי הערכה כל חצי שנה. בכל מפגש צפו הילדים בזוגות פנים על מסך, אחת ניטרלית ואחת רגשית, שמחה, עצובה או כועסת, בעוד טכנולוגיית מעקב עיניים מדדה לאן נמשכת תשומת לבם.
הממצאים חשפו תמונה מורכבת. אצל ילדים שלאמהותיהם היה עבר של דיכאון קליני, החמרה בתסמיני דיכאון נקשרה לתשומת לב גוברת לפנים עצובות. לעומת זאת, אצל ילדים בסיכון נמוך יותר, שלאמהותיהם לא היה עבר של דיכאון, אותה החמרה בתסמינים נקשרה דווקא לירידה בתשומת הלב לפנים שמחות. במילים אחרות, אותו תהליך רגשי ביטא את עצמו בשתי דרכים הפוכות, בהתאם לרקע המשפחתי.
החוקרים ממשיכים לעקוב אחרי הילדים אל תוך גיל ההתבגרות, כדי לבדוק אם דפוסי הקשב הללו מנבאים דיכאון קליני בהמשך החיים. אם התשובה חיובית, מעקב פשוט אחר מבטו של ילד עשוי יום אחד לסייע בזיהוי מוקדם, עוד לפני שהדיכאון מעמיק ומתבסס. בכך מקווים החוקרים לשפר את היכולת לזהות את הסיכון ולמנוע אותו בעוד מועד. המחקר פורסם בכתב העת Journal of Psychopathology and Clinical Science.
