מחקר עדכני שפורסם בכתב העת Alzheimer's & Dementia מצא כי מבוגרים שדיווחו על צפייה מרובה בטלוויזיה במהלך אמצע חייהם, הראו בהמשך נפחים קטנים יותר באזורי מוח הקשורים לזיכרון. בנוסף, נצפו אצלם נפחים מופחתים באונות המצחיות והעורפיות של המוח, לצד נזק רב יותר בחומר הלבן במוח. שינויים מבניים אלו מקושרים לעיתים קרובות להזדקנות, לסיכון מוגבר לשבץ, לירידה קוגניטיבית ולמחלת הדמנציה.
״במשך שנים התמקדנו כמה זמן אנשים יושבים במהלך היום. הממצאים שלנו מציעים שעלינו לשים לב גם למה שהם עושים בזמן שהם יושבים״, אומר דייוויד רייכלן, פרופסור למדעי הביולוגיה במוסד האקדמי יו.אס.סי דורנסייף, ואחד מהמחברים הבכירים של המחקר.
חשוב לציין כי לא ניתן היה להסביר את התוצאות רק על ידי חוסר פעילות גופנית. התנהגויות יושבניות אחרות לא קושרו לאותם דפוסים מוחיים, מה שמרמז כי סוג הפעילות שאדם מבצע בזמן ישיבה עשוי להיות חשוב הרבה יותר ממה שהחוקרים הניחו בעבר.
צוות המחקר בחן מידע שנאסף מכאלף ושבע מאות מבוגרים בגיל ממוצע של 53. המשתתפים הצטרפו למחקר מקיף הנקרא ARIC, המתמקד בבריאות הלב והמוח, בשלהי שנות השמונים. המשתתפים דיווחו באיזו תדירות הם צפו בטלוויזיה בזמנם הפנוי, באמצעות סולם שנע בין מצב של צפייה נדירה לבין צפייה לעיתים קרובות מאוד.
יותר מעשרים שנה לאחר מכן, אותם משתתפים עברו סריקות מוח מסוג MRI. בהשוואה לאנשים שצפו בטלוויזיה לעיתים רחוקות, אלו שצפו לעיתים קרובות הראו הבדלים מבניים נרחבים. הצופים המתמידים היו בעלי נפחים קטנים יותר באזורים הקשורים לסימנים מוקדמים של אלצהיימר, באונות המצחיות (שאחראיות על קבלת החלטות) ובאונות העורפיות המרכזיות לעיבוד חזותי. הבדלים אלו נותרו מובהקים גם לאחר שהחוקרים לקחו בחשבון גורמים כמו סוכרת, עישון וצריכת אלכוהול.
למחקר היו מספר מגבלות חשובות, שכן הרגלי הצפייה דווחו על ידי המשתתפים עצמם (שיטה שלרוב נחשבת לפחות מדויקת ממדידה אובייקטיבית) ולא בוצעו סריקות הדמיה בסיסיות בתחילת התקופה.
