בשנים האחרונות ישנה פריחה של מחקרים על שימוש חומרים פסיכדליים לטיפול במצבים כמו פוסט-טראומה ודיכאון, וישנו דיון ער בנושא המיקרודוזינג – צריכה של כמויות זעירות של חומרים פסיכדליים. למרות השימוש בו בהקשרים טיפוליים מאז אמצע המאה העשרים, ולאחר מכן כתרופת פנאי מאז שנות ה -60, מעט ידוע על המנגנונים הביולוגיים הפוטנציאליים של ההשפעות החיוביות של דיאתילאמיד של חומצה ליזרגית (LSD).
מחקר שנערך באוניברסיטת מקגיל בקנדה זיהה מנגנון שעשוי לסייע בהסבר על השפעות ההתנהגות החברתית של מיקרו-מינונים של LSD, והוא פותח דלת לבחינה עתידית של LSD כטיפול במחלות המשפיעות לרעה על התנהגותו החברתית של האדם.
החוקרים נתנו לעכברים מינון נמוך של LSD במשך 7 ימים, והשוו אותם לקבוצת ביקורת. נמצאה עלייה ברורה בהתנהגותם החברתית של העכברים שקיבלו מינוני LSD.
המדענים השתמשו בטכניקה חדישה, אופטוגנטיקה, שבה משתמשים בגנים של חלבונים רגישים לאור, אותם החוקרים השתילו בעכברים. על ידי שימוש באותות אור, החוקרים הצליחו לבטל כל פעם חלק אחר מהסיגנלים במוח העכברים, והדבר איפשר להם לאתר שינויים ביולוגיים אפשריים במוח שה- LSD יכול להשפיע עליו.
הם גילו שהחברותיות המוגברת מתרחשת מכיוון שה- LSD מפעיל קולטני סרוטונין וקולטנים מעוררים חשובים אחרים בקורטקס הפרה-פרונטלי, וגורמים לייצור של חלבון תא הנקרא mTORC 1. כל התגובות האלה מקדמות אינטראקציה חברתית בעכברים, שהיא המקבילה לאמפתיה ולהתנהגות חברתית בבני אדם. מחקרים קודמים הראו שבעיות ברגולציה של הקולטנים הללו וייצור החלבון נצפו אצל חולים עם לקות חברתית, למשל אצל אנשים על הספקטרום האוטיסטי.
לפי החוקרים, מינונים נמוכים של חומרים פסיכדליים שמסוגלים להגביר חברותיות עשויים לעזור להבין טוב יותר את הפרמקולוגיה והנוירוביולוגיה של ההתנהגות החברתית ולסייע לפתח תרופות חדשות להפרעות נפשיות.
החוקרים ציינו את המינונים הנמוכים במיוחד של LSD שקיבלו העכברים במחקר הנוכחי. בעלי חיים מקבלים בדרך כלל 100–200 מיקרוגרם לק"ג של LSD במחקרים דומים, בעוד שבמחקר הנוכחי העכברים קיבלו 30 מק"ג לק"ג ליום. לפי החוקרים, היתרון של המינונים הנמוכים הוא מניעת תופעות לוואי לא רצויות של החומר כמו הזיות ועוויתות.
