סלמנדרה שאיבדה רגל פשוט מגדלת אחת חדשה. בני אדם, לעומת זאת, מסתפקים בצלקת. במשך דורות ראו מדענים את חוסר היכולת לחדש איברים אבודים כאחת המגבלות הבסיסיות של היונקים. אבל מחקר חדש מבית הספר לרפואה וטרינרית של אוניברסיטת טקסס A&M מציע שאולי היכולת הזו אינה נעדרת אצלנו לחלוטין, אלא מסתתרת בתוך מנגנוני הריפוי הרגילים של הגוף וממתינה לתנאים הנכונים שיפעילו אותה.
הממצאים, שפורסמו ב-Nature Communications, מתארים טיפול דו-שלבי שאפשר התחדשות של עצם, מבני מפרק ורצועות. הרקמות שצמחו מחדש לא היו עותק מושלם של המקור, אך החוקרים מאמינים שהגישה עשויה בעתיד לצמצם צלקות ולשפר את שיקום הרקמה לאחר קטיעה. ״מדוע רקמות אצל חיות מסוימות מסוגלות להתחדש ואצל אחרות, ובמיוחד בני אדם, לא? זו שאלה גדולה שנשאלת עוד מימי אריסטו״, אמר קן מונאוקה, פרופסור במחלקה לפיזיולוגיה ופרמקולוגיה וטרינרית.
כאשר יונק נפצע, הגוף בדרך כלל מגיב בתהליך שבו תאי פיברובלסט סוגרים במהירות את הפצע ויוצרים רקמת צלקת. בסלמנדרות, לעומת זאת, תאים דומים מתאספים למבנה הקרוי בלסטמה, שמשמש בסיס לצמיחת רקמה חדשה. ״כאילו התאים האלה יכולים לנוע בשני כיוונים שונים״, הסביר מונאוקה, ״ליצור צלקת או ליצור בלסטמה״.
הצוות פיתח טיפול שמשתמש בשני גורמי גדילה מוכרים ברצף, בשלב זה בבעלי חיים. בשלב הראשון, לאחר שהפצע כבר נסגר, ניתן גורם גדילה בשם FGF2, שעודד היווצרות מבנה דמוי בלסטמה. כעבור כמה ימים ניתן גורם שני, BMP2, שהורה לתאים להתחיל לבנות רקמות חדשות. אחד הממצאים החשובים הוא שההתחדשות עשויה שלא לדרוש הזרקת תאי גזע מבחוץ. ״הם כבר שם״, אמר מונאוקה, ״צריך רק ללמוד איך לגרום להם להתנהג כפי שרוצים״.
מקור:
בעיניי, המחקר הזה מרתק לא רק מבחינה רפואית אלא גם מבחינה פילוסופית.
אם אכן יתברר שמנגנוני התחדשות רדומים עדיין קיימים ביונקים, הרי שאין כאן “נס”, אלא עוד ביטוי ליכולת של החיים להסתגל באמצעות הכלים העומדים לרשותם.
אני נוטה לראות את האדם כ”מעטפת ביולוגית” שהתפתחה במשך מיליארדי שנים בתהליך אבולוציוני. התודעה, המדע, הטכנולוגיה ואפילו המושגים שבעזרתם אנו מתארים את המציאות אינם נמצאים מחוץ לתהליך הזה – הם חלק ממנו.
הרי הטבע אינו יודע מהו “אטום”, “אבולוציה” או “מדע”. אלו מושגים שאנחנו יצרנו כדי להבין את המציאות ולפעול בתוכה. אם הם נשמרו והתפתחו, זה משום שהם אפשרו לנו להסתגל טוב יותר לסביבה.
לכן גם המחקר הזה אינו עומד, בעיניי, בניגוד להתפתחות הטכנולוגית. להפך – הוא משתלב בה. תחילה הביולוגיה ממצה את יכולותיה באמצעות מנגנוני תיקון והתחדשות. בהמשך, כשהיא מגיעה לגבולות מסוימים, מופיעים כלים חדשים – הנדסה ביולוגית, בינה מלאכותית וטכנולוגיות נוספות – שגם הם תוצרים של אותה אבולוציה.
במובן הזה איני רואה ניגוד בין ביולוגיה לטכנולוגיה. שתיהן שלבים שונים של אותו תהליך הסתגלות מתמשך. ייתכן שבעתיד פלטפורמת הקיום שלנו תהיה שונה מזו הביולוגית המוכרת לנו כיום, אך גם אם כך יהיה – מבחינתי זו לא תהיה יציאה מהטבע, אלא המשכו.
זו כמובן פרשנות פילוסופית אישית שלי, אך היא משתלבת היטב עם מה שהמחקר מזכיר לנו: לעיתים היכולת אינה נעלמת, אלא רק משנה את האופן שבו היא באה לידי ביטוי.