זיהוי ביו-מרקרים ספציפיים יכול לסייע במעקב אחרי הסיכון להתפתחות מחלות קרדיווסקולריות ובמניעתן.
מחקר ערך אנליזה חוקרת לזיהוי ביו-מרקרים פוטנציאלים למחלת לב כלילית, במטופלים מתוך מחקר Life conditions, Stress and Health.
סך כולל של 1,007 משתתפים (50% מתוכם נשים), נבחרו רנדומלית מתוך האוכלוסייה הכללית. נבדקה השכיחות של מחלת לב כלילית לאחר 8 ו-13 שנים של מעקב. נמדדו הרמות בפלזמה של 184 ביו-מרקרים הקשורים למחלה קרדיווסקולרית על ידי Proximity Extension Assay, בדגימות שנאספו בשלב הבסיס ההתחלתי מ-86 משתתפים עם מחלת לב כלילית ומ-184 משתתפים של קבוצת ביקורת. משתתפי קבוצת הביקורת היו מותאמים לפי גיל ומין. רמות הביו-מרקרים הוצגו בערכים מנורמלים של ביטוי חלבוני (בסקאלה של log 2).
לאחר התאמה לפי גורמים מסיחים, 6 ביו-מרקרים הראו קשר משמעותי לשכיחות של מחלת לב כלילית, לאחר 13 שנה. באנליזה של רגישות (Sensitivity), הקשר נשאר משמעותי לאחר 8 שנים עבור 3 ביו-מרקרים; שרשרת קולגן (α-1(I) (COL1A1), חלבון עצם מורפוגנטי-6 (BMP-6) ושרשרת אלפא של קולטן אינטרלוקין 6 (IL-6Rα).
כאשר הוכנסו ביו-מרקרים אלה למודל מותאם מלא במקביל, הקשר ביניהם לבין השכיחות של מחלת לב כלילית לאחר 13 שנים נשאר משמעותי. יחס הסיכון היה 0.671, 0.335 ו-2.854, בהתאמה, לכל עלייה ביחידה של הערכים המנורמלים של הביטוי החלבוני. במשתתפים עם רמות COL1A1 נמוכות, רמות BMP-6 נמוכות ורמות IL-6Rα גבוהות נמצא יחס סיכון של 5.091, עבור הסיכון לחלות במחלת לב כלילית (P=0.019). זאת בהשוואה למשתתפים ללא רמות כאלו.
מסקנת החוקרים היתה כי COL1A1, BMP-6 ו-IL-6Rα הם ביו-מרקרים לשכיחות של מחלת לב כלילית, במשך מעקב ארוך טווח. עבור הביו-מרקרים COL1A1 ו-BMP-6, נתונים אלה לא דווחו בעבר. מחקרים נוספים נדרשים כדי לאשר ממצאים אלו ולקבוע את החשיבות הקלינית.
מקור:
Ong K.L. et al. (2020) The American Journal of Cardiology. 125, 542