מחקר חדש בראשות כרמן סנדי וסימון אסטורי במכון הפרדרלי הטכנולוגי של שוויץ מגלה כעת כיצד התפתחות הפרעת דחק פוסט טראומטית מושפעת מגלוקוקורטיקואידים, הורמונים שגופנו משחרר בתגובה ללחץ, כמו קורטיזול. העבודה מספקת תובנות משמעותיות לגבי התכונות ההתנהגותיות והביולוגיות הקשורות להפרעה זו.
"ישנם הבדלים ניכרים ברמות הגלוקוקורטיקואידים שאנשים משחררים לזרם הדם כאשר הם לחוצים", אומרת כרמן סנדי. "רמות נמוכות של גלוקוקורטיקואידים נצפות לעתים קרובות בחולי הפרעת דחק פוסט טראומטית לאחר חשיפה לטראומה, ונחשד בתחילה שזה נובע מהחשיפה לגורם הטראומה".
לדבריה, "האפשרות שמדובר בתכונה המהווה גורם סיכון ללקות בהפרעת דחק פוסט טראומטית היא שאלה פתוחה יוצאת דופן מזה שנים רבות, אך ההתמודדות איתה מאתגרת בשל הקשיים הן באיסוף אמצעים ביולוגיים לפני חשיפה לטראומה, והן בגישה למודלים רלוונטיים של בעלי חיים שבהם ניתן לחקור את התפקיד הסיבתי של תכונות אלה".
כדי לחקור כיצד תגובה הורמונלית מופחתת ללחץ עשויה להיות קשורה לתסמיני הפרעת דחק פוסט טראומטית, החוקרים השתמשו במודל של חולדות מהונדסות גנטית המחקה אנשים עם תגובות לא מספקות לקורטיזול. כדי לעשות זאת, הצוות השתמש בסריקות MRI כדי למדוד את נפחם של אזורי מוח שונים, אימן חולדות לקשר רמז לפחד, רשם את דפוסי השינה שלהן ומדד את פעילות המוח שלהן.
אם כך, הניסוי הבא יזריק קורטיקוסטרואידים (קורטיזול?) לאחר הטראומה, ואולי יהיה יום אחד לנו כדור למניעת PTSD? טראומנור על משקל פוסטינור